אמש היה לי הכבוד והחשש לקחת חלק באירוע הנצחה אלטרנטיבי בסינמטק הרצליה. נושא הערב הוגדר כייצוג שואה בתרבות ובהומור, כולל גיחה אל ייצוגה בפורנוגרפיה של ספרי ה"סטלאגים". בין היתר, עידן אלתרמן דיבר על "יודית 2", המערכון שכתב ושהסרטון שלו בבימוי ירון ארזי עבר את רף מיליון הצפיות בפייסבוק; אני דיברתי על בדיחות השואה ועל הסרט הדוקומנטרי המצוין שעוסק בהן, The Last Laugh; ואורי פינק דיבר על ייצוג שואה בקומיקס, מדיום שנחשב לא-ראוי לנושא לפני שהאמן ארט ספיגלמן פרסם בראשית שנות ה-80 את "מאוס, סיפורו של ניצול". כיום יש כל כך הרבה "קומיקס שואה", סיפר פינק והדגים באמצעות מצגת, שזה כבר גובל בקלישאה.
באופן טבעי, חלקים מהרב-שיח הזה הוקדשו ל"הסטורי של אווה". באופן הולם מאין כמוהו, הקריקטורה האחרונה במצגת של פינק הייתה מנוד ראש פרי מכחולו אל הסטורי המדובר שמתפרסמת ממש היום ב"מעריב".
כן, גם על הקומיקס-שואה ירדו בהתחלה, והטיעונים היו זהים לאלו שהושמעו השבוע נגד "הסטורי של אווה", רובם המוחלט על ידי אנשים שטרם צפו בו, כי מה לעשות שהפרויקט - עיבוד קולנועי ליומן של אווה היימן בהפקת איש העסקים מתי כוכבי – עלה לאוויר רק אתמול, אבל דיבורי ה"זילות" החלו כבר כשצצו שלטי החוצות שקידמו את "הסטורי".
ברור, יש קלות בלתי נסבלת באופן שבו מובילי דעה מרשים לעצמם לבקר יצירות לפני שצפו בהן, אבל את הסנטימנט השלילי שעורר "הסטורי" אפשר בהחלט להבין. אינסטוש? איפה שאנשים מעלים את הסרטונים המטופשים ביותר משחר ההיסטוריה? שם אתם רוצים לטפל בזכר השואה?
צפיתי הבוקר ב-70 הדקות של הסטורי. אני מבקר קולנוע, וככזה אני יכול לספר שמדובר למעשה בסרט מסוגת "פאונד פוטג'" (כלומר טכנית זה רצף של סטוריז, אבל מהותית זה מה שזה). עדיין כמבקר, אני יכול לומר שהסרט-סטורי סובל מהתחלואים הקלאסיים של הפאונד פוטג', בראש ובראשונה מצבים שבהם עצם התיעוד נראה לא-אמין או לא סביר; שהמשחק נופל פה ושם מערכי ההפקה הגבוהים; ושהעניין כולו מידרדר מעת לעת אל הקלישאה. אבל נדמה לי שכל זה לא חשוב בכלל, ושאם כבר דעתי שווה קריאה, אז זו דעתי כיהודי וכאבא לילדה בת 13. ותחת הכובע הזה, "הסטורי של אווה" הוא בעיניי מיזם ראוי מאין כמותו. חשוב. כמעט מרגש – ולא רק בגלל הסיפור הקשה שהוא מספר, אלא בראש ובראשונה בגלל המקום שבו הוא מספר אותו.
נטען ובצדק ש"הסטורי" לא מבין את הפורמט של הסטורי. זה נכון; הרי לצלם לסרט ולקצוץ אותו לחלקים זה לא הרעיון בשגר-ושכח הזה של האינסטגרם. אבל, וזה כל האבל שצריך כאן, "הסטורי של אווה" מקיים במהותו את אחת האמירות החשובות ביותר אי פעם על תקשורת. "המדיום הוא המסר", קבע ב-1967 חוקר המדיה מרשל מקלוהן במאמר שזו הייתה כותרתו. לפי מקלוהן, המדיום – או לצורך העניין הפלטפורמה – היא לא רק הכלי להעברת המסר אלא חלק מהמסר עצמו, והשילוב בין השניים הוא זה שמקבע את האופן שבו הקהל מגיב למסר. לדוגמה מובהקת אני חוזר לקומיקס-שואה: הרוביקון שהיה צריך לחצות בשעתו לא היה התוכן של הרומנים הגרפיים שעסקו בהשמדה, אלא עצם העובדה שהם עסקו בה במדיום שנתפס לא ראוי. זה בדיוק מה שקורה עכשיו עם "הסטורי", וכאמור, לטעמי בזה טמונה חשיבותו.
המדיום כאן אינו הסטורי; המדיום הוא אינסטגרם, המקום שבו נמצאים בני דורם של בתי, דור רביעי לשואה וחמישי לסלולר. עכשיו, כל מי שגידל פעם ילד מכיר את זה: כמעט בלתי אפשרי לגרור את אחד מהיצורים האלה אל מחוזות שנתפסים בעיניהם כעבשים. ואם בכל זאת גררת, אז ככה הם גם יגיבו: קיקינג אנד סקרימינג. "הסטורי של אווה" עושה את הדבר הפשוט והמתבקש, ומנגיש את זכר השואה בתוך מדיום שהילדים ובני הנוער נמצאים בו ממילא. זה מסיר על הסף את ההתנגדות האוטומטית שדידקטיות מעוררת בילדים וביתר שאת בטינאייג'רים כמו המלאכית הארורה האישית שלי, וזאת – לפני כל פרט קטנוני – משימה מקודשת. וכן, אני עומד מאחורי בחירת המילה הספציפית הזאת גם אחרי שחשבתי עליה שוב.
לפני מספר שנים, לא משנה באיזה גוף תקשורת, התבקשתי לקחת חלק בהקמת כתב עת ייעודי לצעירים. "בפרינט?", אני זוכר ששאלתי, "מוסף - לצעירים – בפרינט?". זה היה כמובן כישלון חרוץ, כי במקום להביא את התוכן אל הזירה שבה נמצא קהל היעד שלו, התבקשנו לגרור את הקהל הזה אל התוכן. "הסטורי של אווה" עושה את המהלך ההפוך, ומי שמוצא בכך טעם לפגם מפספס את הפואנטה מקילומטרים וכנראה שבעיקר מעשורים.
ש
מעל הבמה בסינמטק הרצליה סיפרתי אתמול שתי בדיחות שואה. התלבטתי המון אם לעשות את זה, ובדיעבד לא היה מה להתלבט; הרי אמרנו, המדיום הוא המסר, והמדיום היה רב-שיח על הומור ועל שואה. מי שהיה שם הבין את הקונטקסט. צחק או לא צחק זאת לא הנקודה, בדיוק כמו שזה לא משנה אם אהבתם או לא אהבם את המשחק או ווטאבר ב"הסטורי של אווה". חשיבותו של העניין הזה גדולה בהרבה מסך חלקיו וסטורייו. "אם תבנה את זה הם יבואו" נאמר בסרט הספורט הטוב ביותר שנעשה אי פעם, "שדה החלומות", אבל הם יבואו רק אם תבנה את זה במקום הנכון - ומיליוני העוקבים של "הסטורי" הם כל ההוכחה הדרושה לכך שכוכבי בנה בדיוק במקום הנכון. איפה שאפשר לנטרל את סכנת השיכחה של דור שממילא יש לו בקושי מה לזכור.
יהי זכרם ברוך. לפני הכל, יהי זכרם. זאת הנקודה היחידה כאן.