כבר דובר רבות על השינוי המהפכני שחולל האינטרנט בהפצת וידיאו. מעולם לא היה חומר מצולם רב כל-כך נגיש לכל כך הרבה אנשים ובכזאת קלות. אבל רוב רובו של החומר הזה מקורו בטלוויזיה ובקולנוע: למשל, אפשר לראות את התכנית של ג'ון סטיוארט, הדיילי שואו, לא רק ברשת אלא גם על מכשירי אקסבוקס 360 שמחוברים לאינטרנט. אבל התכנית הופקה לטלוויזיה ומשחקת לפי חוקי המדיום הזה.
בשנים האחרונות אנו עדים למשהו חדש. פתאום יש תוכן שמופק ספציפית עבור הרשת ומתחשב במגבלות וביתרונות של המדיום החדש הזה. וכאן אני לא מדבר על מישהו שצילם בפלאפון את החתול שלו תופס פריסבי או את הבת של השכן משתזפת טופלס, אלא על סדרות רשת – פרקים קצרים של סדרות עלילתיות שמופקים על ידי אנשים שיודעים מה הם עושים.
אפשר לחלק את סדרות הרשת לשני סוגים. הסוג הראשון הוא סדרות מקוריות שנוצרות על פי רוב על ידי צעירים רעבים, בוגרי בתי ספר לקולנוע, או קבוצות לא מקצועיות שמעונינות להרים הפקה חד פעמית.
הסוג השני הוא סוג של תוכן שיווקי. חלק מהרשתות הגדולות החלו לייצר "פרקי רשת" (Webisodes) לסדרות קיימות ומצליחות (כגון "ספינת החלל גלקטיקה" ו-"גיבורים") על מנת לגשר בין עונות של הסדרה או לספק הצצה נוספת לעולמן. בסדרות מהסוג הזה המטרה היא פרסום והקטעים האלה, בניגוד לסוג הראשון, הן מתאבן ולא המנה העיקרית.
ד"ר איום נולד בשביתה
סיפור אחר יש ל"בלוג השירה בציבור של ד"ר איום" (תרגום חופשי ביותר ולא מוצלח במיוחד של הח"מ ל-Dr. Horrible's Sing-Along Blog-), מיני-סדרת-רשת של ג'וס ווידון, יוצר "באפי קוטלת הערפדים", "פיירפליי" ו"בית בובות" החדש. הרעיון עלה בזמן שביתת התסריטאים בהוליווד בשנה שעברה.
חלק גדול מהסכסוך בין האולפנים לאיגוד התסריטאים נסב סביב שאלת האחוזים שיקבלו התסריטאים על מה שנקרא "מדיה חדשה" – דהיינו הפצה של סרטים בדיוידי ובעיקר באינטרנט. כשנחתם החוזה הקודם עם איגוד התסריטאים, הווידיאו האינטרנטי היה בחיתוליו ואיש לא ציפה להכנסות מהמדיום. אבל בשנים האחרונות האינטרנט הפך לאמצעי הפצה לכל דבר לסדרות וסרטים. אם פרקים חדשים מ"עקרות בית נואשות" נמכרות ב-iTunes בדולר תשעים ותשע, יוצרי הסדרה לא הרוויחו מכך ולו אגורה שחוקה. השביתה שיתקה את הטלוויזיה למשך חודשים ונגמרה בפשרה. אבל שביתה לא יכולה לשתק את המוזה.
באותו הזמן ווידון ישב בין הפגנות ומחאות בשם ארגון התסריטאים וחשב איך יוכל לנצל את הזמן הזה שבו הוא לא יכול ליצור תוכן עבור האולפנים הגדולים, ובו בזמן יראה להם מאיפה משתין התסריטאי.
ווידון רצה לעשות, בפעם הראשונה, שימוש מקורה במדיה האינטרנטית. הוא ניסה ליצור יצירה במנותק מכספי האולפנים ומערכת ההפצה שלהם, לחשוף את העצמאות של היוצרים ולהראות את הפוטנציאל של הרשת ובאותו זמן ליצור משהו יחד עם חברים ומשפחה, להריץ דאחקות, צחוקים ושיגועים.
אז מהו "ד"ר איום"? מדובר בסדרה בשלושה חלקים על סופר-נבל לא מוצלח במיוחד, גיבור העל שנלחם בו והבחורה מהמכבסה שהוא מאוהב בה. וזה מחזמר. ששרים בו. וכן, זה טוב.
לאחר תקופה של מספר ימים שבהם יוצעו הפרקים לצפייה חינם בstreaming video באתר של הסדרה, הוצעו הפרקים להורדה בתשלום ולאחר מכן גם בדיוידי.
הזנב הארוך
חלוצי סדרות הרשת בישראל היו נועה פניני ואמיר דוליצקי, שבשנים 2003-2004 העלו שתי עונות של סדרת הרשת "קוויקי", מעין סיטקום במנות קטנטנות על שני שותפים בדירה תל-אביבית. עשרים ושניים פרקים בני שתי דקות הופקו בסך הכל וניתנו לצפייה בחינם באתר אינטרנט זהב.
לקוויקי הייתה הצלחה ברשת (והיא עדיין זמינה לצפייה באתר של ביפ) והסדרה נרכשה בסופו של דבר על ידי קשת והפכה לתוכנית טלוויזיה לכל דבר. גם הסדרה האמריקאית "אנחנו צריכים חברות" זכתה להצלחה ברשת, שבעקבותיה הוצע ליוצריה לצלם פיילוט עבור רשת ABC. אבל האם טלוויזיה היא המטרה הסופית של סדרות הרשת? האם מטרת האלטרנטיבה היא להצטרף בשלב מסויים למיינסטרים? האם סדרות רשת הן רק פיילוט לפיילוט, אודישן עבור רשתות הטלויזיה, או שמא צורה חדשה ליצירת תוכן?
השאלה טמונה אולי ביצירת מודל הפצה שיאפשר להפוך אותן לכדאיות כלכלית. שאלת השאלות היא האם יש עתיד כלכלי כלשהוא לצורה הזאת, ואם כן, איך מנצלים את הפוטנציאל הכלכלי הזה. השאלה שהמין האנושי תמיד שואל את עצמו – תכל'ס, האם יש בזה כסף?
כאן נכנס לתמונה הזנב הארוך.
הקונספט של הזנב הארוך מדבר על כך שגרף הצריכה של עסקים רחבי היקף באינטרנט נראה כמו זנב של דינוזאור, רחב בהתחלה והולך ונהיה צר - החלק הראשון מייצג מספר מצומצם של כותרים (ספרים, סרטים, דיסקים) שנצרכים על ידי קהל גדול – ספרים של ג'ון גרישם ודן בראון, דיסקים של מדונה, סרטים של סטיבן שפילברג ומייקל ביי – ושאר הגרף מייצג את כל מגוון הכותרים שנצרכים בכמויות קטנות עד מזעריות. כמויות החומר שנמצאות בכל ה"זנב" הארוך הזה עולות על הכמות שיש בראש הגבוה של הגרף, אבל עד האינטרנט לא הייתה דרך כלכלית להפיץ אותו.
האינטרנט מאפשר לקהל המצומצם להגיע בדיוק לתוכן בו הוא מעוניין. כך שאם פעם דיסק של להקת פאנק-קברט-סינת'-פופ מכפר קטן באוסטרליה מעולם לא היה מגיע אפילו לערימת הדחויים של הלייבל הקיקיוני ביותר ובוודאי שלא היה שום הגיון כלכלי בהפצתו, הרי שהיום הוא יכול למצוא לו קהל דרך הרשת. ואם נחבר את כל השירים שיש להם צרכנים בודדים או עשרות עד מאות צרכנים שמפוזרים ברחבי העולם נגיע למספרים עצומים.
סדרות הרשת יכולות להתבסס לא על רייטינג גבוה, אלא על הפילוח שמבצע האינטרנט – מביני העניין מבינים את העניין, ואלה שאינם מבינים את העניין בכלל לא מגיעים. סדרה על שחקנים במשחק הרשת World of Warcraft ("הגילדה") ככל הנראה לא תפנה לקהל הרחב, אבל היא בהחלט יכולה למצוא לה קהל צופים אדוק באינטרנט.
בלי טובות מבעלי עניין
"נשמח להראות שאפשר לעשות כסף מהאינטרנט בלי להיות כפוף לאולפנים", אמר ווידון בראיון לאתר טובפילטר. "אני באמת רוצה להיות מסוגל לשלוח את המסר הזה לקהילה".
ביום הראשון להפצתו של הפרק הראשון מוטטו מספר המבקרים את האתר של "ד"ר איום", עם 200 אלף כניסות בשעה. הסדרה כולה הייתה לתוכנית הנמכרת ביותר באותו שבוע באייטונז ולפי הערכות גרפה למעלה מ-2.5 מיליון דולר.
האם הסדרה של ווידון יכולה להוות אינדיקציה כלשהיא להצלחה הפוטנציאלית של המדיום הזה? כן ולא.
מצד אחד, וידון הוכיח שאנשים מוכנים לשלם עבור תוכן אינטרנטי. מצד שני, לווידון יש עדת מעריצים שתלך אחריו באש ובמים. ליוצרים אנונימיים אין את הפריווילגיה הזו. מעולם לא הייתה סדרת רשת מקורית עם הייפ כזה, ומה שאנשים היו מוכנים לשלם בשביל לראות תוכן חדש מאת יוצר באפי הם לא ישלמו בקלות עבור הקונספט החדשני של פלוני אלמוני.
אבל ווידון גם מקדם את באגרסיביות את הרעיון של תוכן שנתפר בלעדית עבור האינטרנט, ולא מהווה רק פיילוט עבור מדיה אחרת. גם אם נתעלם לרגע מהלהט המשיחי מעט שצובע את הדיבור שלו סביב המדיה החדשה והצורה שבה היא תייתר את הצורך באולפנים, העובדה היא שלגיונות של אנשים יצירתיים שעבורם ווידון מהווה השראה וסמכות מקשיבים והמסר ברור – האינטרנט בידינו, ועוד לא התחלנו לנצל אותו.