כאשר שין דונג הייאק היה בן 13 ושמע את אמו מתכננת לברוח ממחנה העבודה בצפון קוריאה (מחנה שהיה למעשה מחנה מוות לכל דבר) הוא ידע בדיוק מה עליו לעשות - הוא הלך וסיפר לשומרים על התכנית וראה את אמו ואת אחיו נגררים למותם.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
בווידוי חושפני מזעזע, הוא מספר כיצד, גם כשראה את אנשי הביטחון הצפון קוריאנים תולים את אמו ויורים באחיו - הוא עדיין היה בטוח שעשה את המעשה הנכון. "חשבתי שמגיע להם למות בגלל שהם בוגדים", סיפר שין.
הוא נולד במחנה 14 הידוע לשמצה. זהו מחנה עבודה שעליו נשלחים האנשים לעבור "חינוך מחדש", מרחק של משהו כמו 50 קילומטרים מהבירה פיונגיאנג. "אלו החיים היחידים שהכרתי", הוא מספר היום. "רק עכשיו אני מבין עד כמה נוראים היו המעשים שלי".
בעוד העולם עוקב בדאגה אחרי מהלכי ההנהגה המבודדת בעולם מקוריאה הצפונית והעומד בראשה קים ג'ונג און סיפורו של שין שופך אור על החיים במדינה ומזעזע את העולם.
אונס, עינויים והוצאות להורג - עניין שבשגרה
בערך 200 אלף בני אדם סגורים במחנות עבודה לחינוך מחדש. שגרת היומיום מתוארת כגיהנום עלי אדמות - הוצאות להורג, אונס ועינויים הם עניין שבשגרה. "רוב האסירים לא שורדים כדי לצאת מהמחנות האלה", מספר שין. "בריחה היא כמעט בתי אפשרית. אבל שין ברח, ומאז, הוא מספר את סיפורו, לכל מי שמוכן לשמוע.
"אחרי שסיפרתי על אימי לרשויות, הם המשיכו לענות אותי בתקווה לקבל יותר מידע ממה שהיה לי", הוא משחזר. "הובלתי לחדר עמוס בכלי עינויים. הפשיטו אותי, קשרו את רגלי ואת ידי ואז תלו אותי במהופך מהתקרה". אך זה לא נגמר שם. "משהו החל לצרוב את עורי בלפיד באזור הגב, הכאב היה עצום וכוחותי אפסו. לבסוף התעלפתי", אומר שין. הוא מספר עוד שראה כל הזמן את ערימת גופות חבריו, רבים מהם חושמלו למוות באותו מחנה 14 .
עכשיו שין כבר בן 30, הוא עדיין מכוסה צלקות. הוא טוען שנולד במחנה אחרי שהוריו בצעו עבירות פוליטיות. ההורים נישאו בתוך מחנה העבודה והורשו לישון יחדיו אחרי שביצעו עבודות כפיה בהצלחה. "40% מהאסירים מתים ברעב", הוא מספר ומוסיף כי "כאשר אכלנו, זה היה כרוב ותירס אבל רוב הזמן, היינו במצב של רעב. הדרך היחידה לשרוד היא לצוד עכברושים וחרקים ולאכול אותם".
עד שברח הוא לא ידע משהו אחר, הוא לא הכיר חיים אחרים ורעיונות כמו זכויות אזרח היו זרים לו לחלוטין. "כשמישהו מנסה לברוח ונתפס", מספר שין. "הוא עובר סדרת עינויים שבסופו הוא מוצא להורג, וכל זה מול עיני שאר תושבי המחנה - להם אסור להסית את מבטם אפילו לרגע".
חשבתי שאלו החיים, חשבתי שזה טבעי
"התעוררנו לפני הזריחה ועבדנו כל היום, זו עבודת כפיה שנמשכה לתוך הלילה - חשבתי שאלו הם החיים, שזה טבעי. לא ידעתי אם מעבר לגדר החשמלית יש עוד מחנות מעצר או משהו אחר - לא אבי ולא אימי סיפרו לי מה יש שם".
"בדומה למצבו של שין, חיים עוד מיליוני צפון קוריאנים. חצי האי נכבש על ידי יפן בתחילת המאה העשרים, במלחמת העולם השנייה הוא נחצה לשנים, הדרום לידי ארה"ב, הצפון לידי ברית המועצות שהציבה בראש המדינה את סבו של המנהיג הנוכחי, קים איל סונג, ששלט במדינה מ-1946.
קים ניסה לכבוש את הדרום בשנות החמישים, מה שהביא לפתיחת מלחמת קוריאה, היא נמשכה מ-1940 עד 1953. מאז נשמרת באי הפסקת אש מתוחה מאוד.
בחצי הדרומי של קוריאה, התושבים חיים בדמוקרטיה משגשגת, בצפון , החיים הם תחת שלטונו של עריץ או משפחץ עריצים שמונעים מהמדינה זכויות אזרח בסיסיות ולא ברור אם כמו שין עצמו - רבים מהם לא יודעים בדיוק מה קורה מאחורי גבולות המדינה.
היום יש לי יכולת להתחרט ולגלות רחמים -אפילו לשומרים
שין עבד במפעל במחנה, אחרי מות אימו, הוא התחבר לאסיר פוליטי אחר בשם קמפ בן 40, הוא סיפר לו על העולם שבחוץ - ולא רק זה שמחוץ למחנה, אלא גם זה שמחוץ לקוריאה הצפונית. הסיפורים על האוכל היו הסיפורים שאהב יותר מכל. "עד היום משמעות החופש עבורי היא לאכול עוף מבושל", הוא אומר.
השניים החלו לתכנן בריחה כבר בינואר 2005, הם עבדו בסמוך לגדר החשמלית, סמוך להר, בשלב מסוים השומרים היו רחוקים מספיק והשניים ניסו לברוח, פארק התחשמל למוות על הגדר, שין נמלט כשהוא נעזר בגופתו החרוכה של חברו כדי להפריד בינו לבין הגדר הקטלנית.
אחרי שעבר את הגדר, הוא מצא מדי צבא ישנים וברח לכיוון הגבול עם סין ומשם לקוריאה הדרומית שבה חי עד היום. בתקופה זו הוא אחד הקולות הרועמים ביותר נגד המשטר הצפון קוריאני. למרבה ההפתעה, אחד הנושאים שעליו הוא מדבר הרבה מאוד היא הסליחה. "פעם הרגשתי הרבה מאוד שנאה לשומרים, היום אני חושב שגם הם קורבנות. העובדה שאני יכול לסלוח להם היום - אומרת הכל", הוא אומר בראיון שפירסמה סוכנות הידיעות AP.