רוב האנשים לא היו מעזים להתקרב היום לצפון קוריאה. לפני כשבוע פרסם משרד החוץ אזהרה לפיה כל ישראלי שייכנס לדיקטטורה האכזרית עושה זאת על אחריותו הבלעדית. למרות זאת, דווקא עכשיו כשהמתיחות בין וושינגטון לפיונגיאנג מגיעה לשיא של שנים, כשטראמפ מסיט צוללות גרעיניות ונושאות מטוסים לאזור, כשקים ג'ונג און מאיים בתקיפה ומוציא לפועל את התרגיל הצבאי הגדול בתולדות המדינה - צלם העיתונות הישראלי משה שי נכנס למדינה בכדי להציץ בנעשה באחת המדינות המסתוריות בעולם.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
"אני יודע שיש מתח", אומר שי. "אני נמצא בפיונגיאנג, אני יודע שהיא בחדשות ואני יודע שיכולים לקרות דברים נוראיים - ואני שם, וזהו. בזמן שטראמפ מאיים ואי אפשר שלא לחשוב, מה קורה אם הטראמפ הזה באמת יברח לו משהו, הוא הרי לא צפוי".
הצלם הישראלי נכנס למדינה בלי שהקוריאנים ידעו במה הוא עוסק. "צילמתי בכל הזדמנות שאפשר ובשקט, צילמתי מה שיכולתי, פשוט ככה", הוא מסביר. "אחרי כל כך הרבה שנים אני יודע איך להתנהל, לצלם גם בלי להסתכל. ברוב המקרים זה עבד".
שי מתאר את האווירה המתוחה, ואת החשש מפני מעקב בכל פינה. "מהשנייה הראשונה שמגיעים הופכים לך את המזוודות, בודקים כל דבר", שחזר. "הם מדקדקים, לא מוותרים, אין משחקים. מהרגע הראשון עד הרגע האחרון נמצאים תחת פיקוח. באוטובוס יש נהג ומדריכה מפקחת, ועוד משגיחה מאחור. אם הייתי סתם יושב באיזשהו מקום, או הייתי הולך לשירותים, אז היה מי שבדק לאן אני הולך. הם לא אהבו את זה שאני כל הזמן עם המצלמה עליי, והרגשתי שכשאני מניח אותה אז רווח להם. הם צריכים לדווח לממונים עליהם מה קרה, איך התנהגנו ואיזה שאלות שאלנו".
"במלון אי אפשר ללחוץ במעלית על קומה 5"
בצפון קוריאה התיירים לא מסתובבים לבד - חוץ מנהג מטעם מפלגת השלטון, גם שתי מלוות נמצאות לידו כל הזמן. "למה יש שתיים? זה פיקוח יותר טוב", הסביר. "אם אחת תפלרטט עם תיירים, השנייה תוכל לדווח עליה. זה מין שמירה הדדית כזאת, כולם שומרים על כולם. שמה להיות שטינקר זה משרה מלאה". לדבריו, "במעלית במלון אי אפשר ללחוץ על קומה 5 - בקומה 5 יושבים כל המאזינים ואלה שמצלמים את התיירים, לשם המדריכה שלי בטח עלתה כדי לדווח מה היה. כל הזמן ידעתי שמצלמים אותי, 'האח הגדול' זה ביטוי שקטן על המקום הזה".
כל המקומות שאליהם מגיעים התיירים בצפון קוריאה הם תפאורה בקנה מידה אדיר. האנשים שיפגשו הם ניצבים בהצגה הגדולה בעולם. כולם אומנו ותודרכו, אף אחד לא נחשף לזר מערבי במקרה. זהו בעצם מופע תעמולה עצום שנמשך עשרה ימים רצופים כדי להציג את אחת המדינות העניות בעולם כסיפור הצלחה.
"הגענו לאיזשהו מנזר בודהיסטי והיו שם שני בודהיסטים שברור שהם לא נזירים. לדעתי הם שני חיילים שקיבלו את התפקיד לשחק נזירים בעד השלטון", נזכר שי. "הם לא מדברים - אני עומד לידם בסופר ואין דיבור. הם יודעים שהם מפוקחים ואני יודע שאני מפוקח ואנחנו משחקים את המשחק עד הסוף".
"אינטרנט זה האויב הכי גדול לשלטון"
שי ניסה לדובב את המלוות המקומיות על המתיחות עם ארה"ב ועל רוחות מלחמה שנושבות, אך התשובה שקיבל שוב ושוב היא שהמנהיג הדגול ידע לטפל בחוכמה בבריונות של טראמפ. מחלון חדרו במלון, המקום היחיד בו שהה ללא ליווי, ראה טורים באורך קילומטרים של משאיות, טנקים, חיילים וטילים. בזמן שהיה שם התקיים המצעד לכבוד יום הולדתו ה-105 של אבי האומה, המנהיג הדגול קים איל סונג.
"ראיתי את המטוסים, זיקוקים באמצע היום. זה נראה מאוד מרשים. הם הריעו והתנהגו כמנצחים", הוא מתאר. "כמה הם באמת מאמינים לפרופגנדה וכמה הם משחקים את המשחק כי ככה הם יכולים לחיות יותר טוב? אין שם הרי מקום להביע דעה אחרת. את המצעד הם שידור בלופ שבוע שלם".
אינטרנט אין כמובן. תיירים מספרים שהותקנו על הטלפונים והמחשבים הניידים שלהם תוכנות ריגול שמשדרות לצפון-קוריאנים כל מה שקורה במכשירים. "אפשר להתקשר לארץ עם מרכזייה, עם פיקוח. הטלפון שלי היה מושבת לגמרי, היה מחוץ לתחום. אינטרנט זה האויב הכי גדול לשלטון כזה - ממדרים מכל אינפורמציה".
לדברי שי, גם חופש התנועה שלו הוגבל. "אין דבר כזה להסתובב ברחובות. יש מתח. בכל מדינה אחרת, נורמלית מגיעים למלון, זורקים את המזוודות והולכים לשתות בירה או לאכול פיצה - פה אין דבר כזה. אי אפשר אפילו לצאת מהמלון". גם המקומיים לא מסבירים פניהם לתייר: "אי אפשר לדבר עם האנשים. אסור להם לדבר איתי, אפילו לא ליצור קשר עין. מסתכל על הקוריאנים בעיניים והם משפילים מבט, הם לא רוצים להתעסק. אומרים לי: 'אתה יכול לצלם אותם, אבל תבקש רשות', וברור שאם אני אבקש רשות, הם לא יתנו לי. רוב החומר שצילמתי הוא פפראצי, מלבד המקומות שהם לקחו אותי".
"החיים די אומללים"
הצבא הצפון-קוריאני הוא הצבא החמישי בגודלו בעולם, ובו כ-1.2 מיליון חיילים בשירות סדיר. הכלכלה משועבדת לטובת תקציב הביטחון, והצבא מחזיק בכמעט 30 צוללות. עשרות אלפי תותחי הארטילריה רוכזו השבוע במפגן כוח אדיר, והגאווה הגדולה היא כמובן הפצצות הגרעיניות. את הטכנולוגיה הדרושה להתקנת פצצות על טילים בליסטיים עדיין אין לצבא, ולכן הן מסכנות בעיקר את השכנה מדרום. טראמפ רוצה לעצור את תוכנית הגרעין שלהם לפני שירכשו את המידע הדרוש לשגר פצצות אטום מעבר לים.
אבל במקום שבו חיים התושבים בעוני מחפיר, שבו מיליונים מתו כבר ברעב, חייל זו בראש ובראשונה פרנסה. הצבא שם משמש לכל דבר שצריך למדינה. "החיילים עושים את כל העבודה בכל דבר - הם חורשים בידיים, עם שוורים; הם שותלים בידיים, ממש אחד-אחד. שדה שלם של איכרים, פשוט עובדים ממש ככה, כמו פעם", מתאר הצלם.
ברגע שיצא מהעיר, הצליח שי לצלם ללא ידיעת המלוות דברים שאם היו יודעות שצילם, לא היו נותנות לו לתעד: משאיות עמוסות חיילים, או כפריים עניים, שנאלצים לאסוף מי גשם כדי שיהיה להם מה לשתות. "הם הולכים ברגל, נוסעים באופניים בשטחים, מגיעים לשלוליות מים ולוקחים מים מהשלוליות. זה נראה די עגום, זה מין חיים די אומללים".
"השנה לא 2017, אלא 105 - מאז שנולד המנהיג"
בצפון קוריאה השליטים הם יותר ממנהיגים, הם אלים: כל תייר מקבל הוראה לקנות פרחים ולהניח אותם כמנחה למרגלות פסלי הענק של אביו וסבו של קים ג'ונג און. ולהוראות לא מסרבים שם. "כל דבר קשור למנהיג ולשושלת קים. נניח, זוגות שמתחתנים הולכים לפסל ומבקשים את ברכתו וכולם קדים קידה, משתחווים לפסל. בכל מבנה ציבור יש תמונות של המנהיגים; אין מצב שבטלוויזיה לא מראים את המנהיג כל הזמן; אין עיתון שאין תמונה של המנהיג כל הזמן. אי אפשר להתחמק מזה. גם הספירה שם שונה - הם לא חיים בשנת 2017, הם חיים בשנת 105, מאז הולדתו של קים איל סונג המנהיג".
עשרה ימים היה שם, עשרה ימים שבהם ישבה משפחתו בארץ וכססה ציפורניים. קשה לראות מעבר להצגה הגדולה שמציג השלטון, להבין איך חיים באמת מיליוני העניים המדוכאים של קוריאה הצפונית. כמו כל התיירים שחוזרים משם, גם שי חזר עם יותר שאלות מתשובות לגבי המדינה המסוגרת בעולם. "הם חיים בבועה משל עצמם, הם חיים בספרה אחרת, בעולם מקביל, אחר, אנחנו לא מכירים, לא יכולים להבין את המקום הזה בכלל. אי אפשר להבין אותו".