הרמדאן הגיע, והעיסוק בנו באזור שסביבנו שוב מטפס לשיא חדש. שורה של סדרות, תכניות אולפן וסרטים מציפים את המרקע בעולם הערבי, וכולם עוסקים רק בישראלים, ביהודים ובמה שביניהם.
כך למשל הסדרה המשודרת במצרים המספרת על מצרי שחדר לשורות המוסד. הסוכן המצרי, שנשים נופלות לזרועותיו ואין גבול לכשרונותיו, מפליא לתעתע במודיעין הישראלי. בפעם הראשונה, יש ג'יימס בונד ערבי.
הסדרה "אני ירושלים", בכיכובם של טובי השחקנים בעולם הערבי, מספרת כיצד האנגלים מביאים את היהודים לפלסטין, כמצודה קדמית של המערב – נגד האיסלאם. לילות צום הרמדאן, לאחר הארוחה המפסקת, ספוגים עיסוק כמעט אובססיבי בישראל. ולא חוסכים במשאבים.
בתכניות הסאטירה, היהודי הוא תמיד דמות מגוחכת, אבל מעל הכל – קמצן. "למה אתה מחכה", שואל היהודי בשידורי רשת 'מלודי' את שליח הפרחים שהגיע לדירתו, "אתה רוצה שנריח יחד את הפרחים עד שינבלו ואז תיקח אותם חזרה?". הוא גם מודד בקוצר רוח את המים שמוריד בנו בשירותים.
ובכל זאת, משתדלים להדגיש שיש הבדל בין יהודי לבין ציוני. "היהודים ממוצא ערבי", מסבירה השחקנית גאדה עבד א-ראזק, "הם יהודים שאין להם קשר לציונות, למלחמות ולחורשי המלחמה. הם מבינים אותנו. הם מכירים בכך שלפלסטינים יש זכות למדינה משלהם, לקיום משלהם. יש הבדל בין הציונים לבין היהודים".
ואם כך במצרים, מה הפלא שבאירן כבר מאוורים את העלילה הידועה בדבר שימוש בדם ילדים להכנת מצות. "בערים רבות במהלך חג הפסח הציונים רוצחים אנשים", 'מסביר' החוקר מוחמד שיחאני. "ואת דם הקורבנות לוקחים ומערבבים עם המצות. ואילו מחברו של ספר חדש בשם "השואה האסורה", מוחמד נימר מדני, מסכם את הדיון ואומר שהשואה לא הייתה. רק הד היא לפסוקים מהתורה.