פרשת דברים, שפותחת את הספר באותו השם, מכילה סיכום קצר של קורות עם ישראל במדבר. במרכזה של הפרשה אלוהים מטיח את זעמו כנגד דור המדבר - הדור שלא זכה להיכנס לארץ המובטחת מאחר והיה דור מפונק ובלתי מסופק. ואכן, תמיהה גדולה נושא עמו דור המדבר. הרי לכאורה הדור שראה את כל הניסים האדירים שעשה אלוהים במדבר, הדור שעליו נאמר "מה שראתה שפחה אחת על הים לא ראה הנביא יחזקאל כל ימי חייו", היה אמור לשמש דוגמא לחברה מופתית. מדוע דווקא הם, שזכו לכל השפע המטפיזי הזה, התנהגו כמו אחרון האספסוף?
ובינתיים, אצלנו, ההפגנה במוצ"ש האחרון הייתה אירוע מכונן בחברה הישראלית. בינות הזיעה הניגרת והאוויר המחניק נשבה רוח מרעננת. אך למרות נחשול האופטימיות והסולידריות המתפרצת, תמונה אחת זניחה ומינורית בכל זאת הפריעה לי. אני מתכוון למראה שנגלה בקרן הרחובות אבן גבירול וקפלן, שם השתרכו בתור עשרות אנשים כדי לקנות פיתה ב-45 ש"ח במסעדת "המזנון": מסעדת מזון גורמה מהיר עם קריצה עממית בניהולו של השף המתפייט, אייל שני. תגידו שאני נודניק, אבל בתמונה הזו יש מן הדיסוננס. בצד אחד של הכביש מוחים נגד יוקר המחייה, ואילו בצד השני דופקים פיתה מלאה בצוואר פר צלוי עמוק בתוספת טחינה וסלק טרי. ואגב, אני לא מתחסד, כשעברתי ליד גם לי התחשק לנגוס בפחמימת הבוטיק העסיסית הזו.
צדק חברתי – סיקור מיוחד: כל החדשות, כל התמונות, כל הדעות
נשאבנו לשפע הצרכני
מעמד הביניים יוצא נגד שיטה מעוותת ששורשיה עוד מימי קום המדינה. הצדק עמו. יוקר המחייה אכן מרתיח ומקומם. אבל בואו נודה בזה אחת ולתמיד- השפע הצרכני שאב אליו את כולנו. קצת נתונים: שיעור חדירת מכשירי דור 3 ומעלה לישראל הוא מהגבוהים בעולם. חמישה מיליון סמארטפונים נרכשו עד היום ע"י ישראלים. כן, חמישה מיליון צעצועים טכנולוגיים מיותרים, שמצטרפים ל-240,000 מכוניות חדשות שנרכשו השנה ע"י ישראלים ול-1.35 מיליון נוסעים שגדשו את נתב"ג רק בחודש יולי האחרון - עלייה של 15% מהשנה שעברה.
"כסף או נבחרת?" שואל אברי גלעד את המשתתפים בשעשועון "אחד נגד מאה", שחוזר השבוע לעונתו הרביעית ובכך מצטרף לשורת שעשועוני הטריוויה ששוטפים את המסך ושכל מהותם היא אחת - אשליית כסף מהיר בכסות של "ידע כללי". הגיחוך הוא שדווקא בתוכנית שמתדלקת את אותה תרבות חומרנית, צצה שאלה שמזקקת את כל מהות הקיום המודרני: האם אנחנו נבחרת מאוחדת שמפרישה מהנוחות האישית לטובת האחר, או שאנחנו פרטים אגואיסטים וחמדנים שכל תכליתם היא ליפול או להפיל את המיליון.
כדי שהמחאה הזו תיצור אפקט אמיתי כל אחד מאיתנו חייב לעשות חשבון נפש פנימי, ולשאול את עצמו כמה החמדנות השתלטה על חייו, והאם גם הוא או היא היו הופכים לחזירים דוגמת הטייקונים שלנו, אילו הדבר רק היה מתאפשר להם, כמו במשל "חוות החיות" המופלא של אורוול.
מי יודע, אולי העובדה שפעילי המחאה שינו את שלט הרחוב בו מתנהל המאבק ל"שדרות לו הייתי רוטשילד" מהווה סוג של משאלת לב כמוסה ולא מודעת של אותם מוחים. אני לא רוצה להיות פסימי, אבל מאוד חשוב לא לתת לחזירות לחלחל למטה. אחרת, כמו דור המדבר, גם הדור שלנו לא יגיע אל הארץ המובטחת.