נקראו לדגל: הישראלים שחזרו לארץ בשביל המחאה

"הדור שלנו בוגר יותר מהדור הקודם". מתוך "צעדת המיליון" | צילום: עודד קרני, mako

"הרגשתי צמרמורות בכל הגוף", מספרת עו"ד אלינור פורטנוי (40) על הרגע בו שמעה על הפגנות המחאה בישראל. "בקנדה היה לנו טוב, אך הפכתי לזומבי רגשי. כשראיתי את מה שקורה בארץ, לעומת זאת, הגבתי בתגובה פיזית מאוד חזקה. הרגשתי שאני רוצה לקחת בזה חלק".

אלינור וצחי פורטנוי, ירדו מהארץ למונטריאול לפני כ-6 וחצי שנים. שם בקנדה, הקימו חברה להפקות וידאו, הקימו בית וגידלו את בתם הראשונה ליה, בת שנה וחצי כיום, אך עדיין לא הרגישו שזהו ביתם האמיתי. "כשהחלו להקים אוהלים ברוטשילד חשבנו שמדובר ב'טירוף'", מגדיר זאת צחי פורטנוי (36) בגיחוך, "אך אחרי ההפגנה הראשונה התרגשנו מאוד, התגייסות הצעירים נגעה לליבנו וכשראינו שמדובר במחאה מתמשכת החלטנו ששם אנחנו צריכים להיות. לחצתי על סוכנת הנסיעות למצוא לנו טיסה מוקדמת ככל שאפשר. נחתנו בערך אחרי שש שנים באחת בצהריים ביום שבת (ה-3.9), בשמונה בערב כבר צעדנו בהפגנה".

העם דורש צדק חברתי - פרויקט מיוחד 

בערב "צעדת המיליון" ירדו הזוג פורטנוי עם בתם בת השנה וחצי להפגנת הענק בכיכר המדינה, אז נסחפה אלינור בפרץ של רגשות. "הורי מתגוררים ברחוב ז'בוטינסקי, ממש ליד הכיכר", היא מספרת, "כשמעתי את הרעש מלמטה התרגשתי מאוד. שירדנו למטה, כבר פרצתי בבכי. בקנדה, כשחזרנו לילה אחד מאירוע, ישבנו באוטו במשך שעה וחצי בפקק, מוקפים בהמונים שהציפו את הרחובות לרגל פסטיבל בעיר. במשך כל הנסיעה ישבתי באוטו והרגשתי שכל המתרחש בחוץ כלל לא נוגע לי. בהפגנה, אחרי שש שנים בקנדה, חשתי פתאום חווית שייכות חזקה. שאלתי את עצמי 'מה האושר בחיים? דירה יפה? האושר האמיתי הוא להרגיש, גם אם מדובר לעיתים בתחושת כעס והתקוממות".

"חשבנו שמדובר בטירוף". משפחת פורטנוי הלוחם של אובמה מצטרף לצבא המהפכה

בועז נול (33), בוגר תואר שני ביחסים בינלאומיים באוניברסיטת קולומביה, חש גם הוא שהגיע הזמן לוותר על עבודתו המכניסה בבנק ההשקעות "דויצ'ה בנק" בניו-יורק ולהצטרף למאמץ החברתי והפוליטי בארץ. "כשחזרתי לפני חצי שנה ידעתי שאני מגיע לצורך פעילות ציבורית ומטרה ליצור שינוי, אך כששוחחתי עם אנשים בארץ, הם ניסו להרפות את ידיי ואמרו שהציבור בארץ אדיש ואפאתי", מספר נול, "כשהחלו לצוץ אוהלים מתחת לדירת מגוריי ברחוב רוטשילד נתמלאתי תקווה. פתאום ראיתי שהציבור באמת רוצה שינוי, שכל מה שהרגילו אותנו לחשוב על הציבור הישראלי אינו נכון. זה חיזק מאוד את החלטתי לחזור ארצה והעניק לי המון אנרגיות ומוטיבציה לפעול".

נול חי במשך שמונה שנים בארצות-הברית והתמחה בתקופת לימודיו במשרדו של ביל קלינטון. מאוחר יותר, עם התמודדותו של ברק אובמה לנשיאות, לקח חלק פעיל במטה הבחירות שהביא לבחירתו לתפקיד נשיא ארצות הברית. "הפכתי להיות 'חיל בצבא המהפכה'", הוא אומר בחיוך. מעבר למקלחת נגישה לפעילי המחאה של רוטשילד, תרם נול גם את שיטות העבודה שלמד ממטה הבחירות של אובמה לצורך קידום 'צעדת המיליון': "פתחנו אצלי בדירה 'חדר מלחמה' של מתנדבים", הוא מספר, "בימים לפני הצעדה ישבו בביתי עשרים מתנדבים במשמרות, 24 שעות ביממה. דרך הרשתות החברתיות גייסנו כ-300.000 איש שאישרו את הגעתם לצעדה".

נול מביע סיפוק רב על צעדת המחאה הגדולה בהיסטוריה של מדינת ישראל. "באמריקה יש לך חיים מאוד טובים והכל נורא נוצץ", הוא אומר, "אבל זה לא אמיתי ולא שייך לך, ויתרתי על משכורת גבוה ותנאים טובים אבל זה לחלוטין שווה את זה".

"פתחנו חדר מלחמה בדירה". בועז נול האזרח הקטן נזכר כמה שהוא גדול

בועז נול ומשפחת פורטנוי חזרו ארצה במטרה להישאר, אך בניגוד אליהם היו אחרים שתוכניותיהם לא אפשרו להם לעשות זאת. תומר שנהר (25) מתגורר בברלין. הוא עזב את הארץ לפני כשנה לאחר שסיים תואר ראשון בפיזיקה ובמתמטיקה בטכניון. בברלין למד גרמנית, החל לעבוד כאנליסט בחברת שיווק ובקרוב יתחיל את לימודי התואר השני בפיזיקה באוניברסיטת פוסטדאם שבצפון גרמניה. "עזבתי את הארץ, לתקופה מוגבלת", הוא מספר, "לרגע לא חשבתי שאעזוב את ישראל לתמיד, אך בהחלט חשתי צורך לצאת מהמדינה לתקופה מסוימת".

"המחאה מפיחה בי תקווה". תומר שנהר

לפני כחודש הגיע שנהר לביקור בארץ. "הגעתי רק בגלל מחאת האוהלים באופן ספונטני. לא יכולתי לסבול את העובדה שאני בברלין ושהדבר המדהים והחסר תקדים הזה קורה בלעדיי. הרגשתי חלק ממנו, גם בלי להיות שם. אז הגעתי", הוא מספר, "את רוב זמני בארץ ביליתי במתחם רוטשילד, וגם את במאהל בירושלים יצא לי לבקר. בנוסף, התרמתי גם כסף להפגנה שנערכה באחת השבתות, היה לי חשוב לעזור במחאה הזאת בכל דרך אפשרית והתרגשתי מאוד לקחת בה חלק".

שנהר מעיד שהמחאה השפיעה עמוקות על תפיסתו את המדינה. "המחאה מפיחה בי תקווה. אני רואה בה הרבה יותר מפוטנציאל להוזלת מחירי דירות. היא מזכירה לאזרח הקטן כמה הוא גדול, שעל הכלכלה לשרת אותנו ושזהו לא תפקידנו לשרת אותה", הוא מספר ומביע תקווה שחזור לאחר סיום התואר ל'ארץ חדשה' ושונה.

הדור החדש רוצה לחיות

בועז נול מביע גם הוא אופטימיות לעתיד ומקווה שתפנה לכיוונים פוליטיים: "לדעתי אנשים יבינו שפוליטיקה היא לא מילה גסה והמהפכה תלך גם לכיוונים אלה. יש צורך בשינוי ההנהגה והמערכת הפוליטית בישראל וכניסתם של אנשים בעלי אנרגיות חדשות ובעלי שפה שונה. הדור שלנו בוגר יותר מהדור הקודם. הדור החדש רוצה לחיות, הוא לא מתעניין בהגדרות כמו שמאל וימין ויודע שהמכנה המשותף בין כולנו הוא הרבה יותר גדול ממה שעושים ממנו. אני מאוד אופטימי ומאמין שתתרחש כאן מהפכה, כזאת שמתחילה כבר בימים אלה מהמהפכה התודעתית, שהמוקד שלה הוא לא הדיור ולא הקוטג'', אלא ההבנה של הציבור שהכוח נמצא בידיים שלו".

"מוקד המחאה הוא לא הדיור או הקוטג'" | צילום: עודד קרני

גם אלינור וצחי פורטנוי שאינם מגדירים עצמם אנשים פוליטיים, אינם שוללים פעילות מסוג זה. "אנחנו כרגע עסוקים בחיפוש אחר דירה בתל-אביב ומציאת תחליף לגן המסובסד של בתנו. הגנון בקנדה עלה שבעה דולרים ליום וכלל חיתולים וארוחות, גם הדירה הייתה זולה מהדירות בארץ והרבה יותר יפה ומרווחת, ברור לנו שהדברים בארץ יראו אחרת אבל אנחנו מוכנים לקבל זאת, ולנסות לשנות את המצב", הם מסבירים. פורטנוי מוסיפה שבעברה עבדה כמורה לבגרות באזרחות, "למרות זאת תמיד חוויתי את עצמי כאדם א-פוליטי. בפעם הראשונה בחיי הנושא נוגע בי כל-כך. אני מניחה שאתקל בקשיים במציאת הדירה ובסידור הגן לילדה ואני שוקלת ברצינות להצטרף לפעילות הפוליטית, למחאת העגלות למשל".

"הדור שלנו סופסוף הרים את ראשו. הבורסה הזדעזעה, 400 אלף איש יצאו לרחוב, אני בטוח שנראה פה שינוי", מביע צחי תקווה, אך אלינור עדיין סקפטית "בתנו נולדה בקנדה, נותר לי רק לקוות ולהתפלל  שלא אצטרך להעביר אותה לשם שוב בעוד כמה שנים".