במוצאי השבת האחרונה הופיעה להקת הדג נחש במועדון האסטרה בברלין. כמו בכל פעם כמעט שאני מבקר בחו"ל, כך גם הפעם חזרתי עמוס אנקדוטות, חוויות ותובנות לגבי ברלין, העם היהודי, העם הגרמני, העולם שמסביב ובכלל. ואני גם מת לשתף אתכם במכלול מחשבותיי, בחיי. אבל יש דבר מה שנדמה לי שדחוף יותר להתייחס אליו, דבר שאני מודה שכמעט ולא הפניתי אליו תשומת לב עד עתה. עד שבברלין, דווקא שם, מצאתי שאני נשאל על ידי עיתונאים ומכרים כאחד שוב ושוב את אותה השאלה: "מה יהיה בעשרים בספטמבר?"
אז לפני שנחשוב קצת על הדברים שיתרחשו בעוד שבוע, דברים שלצערי אני צופה שיהיו לא כל כך נעימים, בואו נחשוב קצת איך קורה שאדם כמוני, אחד שמנסה להישאר מעודכן וכו' וכו', מגלה רק בחו"ל שהוא שכח לחשוב על מועד קרוב ביותר, מועד שעשוי להיות הרה גורל לחייו שמתנהלים בארץ. מדוע מה שנראה כל כך דחוף למביטים מבחוץ, איננו נראה כה קריטי למביטים על הארץ מתוכה? למה הכותרות עסקו עד היום באלף דברים אחרים ולא בדבר הכה משמעותי הזה?
שתי אפשרויות עולות לי לראש: הסיבה האפשרית הראשונה היא שהאנשים האמונים על קביעת סדר היום התקשורתי אינם מעריכים שנושא ה-20 בספטמבר מעניין או חשוב מספיק. ישנם אלף נושאים אחרים בכותרות שהם מייצרים, כי לדעתם יש אלף דברים מעניינים וחשובים יותר. במקרה כזה, למרות שבהחלט אינני מסכים עם ההערכה של קובעי המדיניות התקשורתית באשר הם שם, אני מוכרח להגיד שפייר אינף.
האפשרות השנייה, והמטרידה יותר, היא ש(שוב) מישהו מרדים אותנו. מישהו מעוניין שגם בנושא המכונה "מדיני" לא נתעורר. שנקבל את הדברים כמו שהם ברגע התרחשותם. לא נחשוב עליהם בטרם יגיעו אלינו ולא ניערך. לא נתווכח ולא נתקומם. שנהיה כמו שהיינו בכל הנוגע לנושאים הכלכליים לפני שהגיעה ההתעוררות האזרחית המאסיבית, מגובה ביתדות ובאוהלים. יכול להיות שאני ממציא ואני פרנואיד, בכל זאת, חזרתי מגרמניה הרגע, אבל יכול גם להיות שהמצב הזה - מצב בו המידע איננו זורם לאזרח על פי סדר חשיבותו האמיתי - משרת גופים מסוימים שאינם בהכרח לטובתנו.
אז מה יהיה?
ואם בפרנויה עסקינן (או בדאגות מפוכחות, תלוי איך מסתכלים על זה), אז דעו לכם שאני מוטרד. כי כשאני בא לבחון את הסיטואציה שעומדת לפתחנו אני מנסה לראות את הדברים כפי ששני הצדדים רואים אותם. לא כמו שהייתי רוצה שהם ייראו, אלא כפי שאני מעריך שכל המעורבים רואים אותם.
עכשיו בואו נניח (הנחה שהיא מעבר לסבירה) שהפלסטינים פונים לאו"ם בעוד שבוע ומבקשים להקים מדינה, ובואו נניח (הנחה מאוד סבירה גם כן) שרובו של האו"ם מחליט שלפלסטינים מגיעה מדינה בכל השטחים (או בחלק גדול, לא משנה כרגע).
מה לדעתכם יקרה אז? את השמחה האדירה של אחוזים ניכרים בעם הפלסטיני לא נוכל, גם אם נרצה בכך, לעצור. הם יחגגו עד הבוקר ברחובות, ובשובם הביתה, עם אור ראשון, יספיק מבט קטנטן על ההתנחלות המבודדת שבפיסטין מול הבית, כדי לעורר בהם זעם בעוצמה שהם אפילו לא ידעו שקיים בהם. "זה השטח שלי!" יחשבו החוגגים שיכורי הניצחון לעצמם, "כך קבע אפילו האו"ם! אז מדוע שאאפשר למתנחלים האלה לחיות על אדמתי?".
פרובוקציה קטנטונת של אחד הצדדים תוביל לכך שבתוך 24 שעות תתחיל אלימות פלסטינים נגד מתנחלים ובחזרה, ובתוך 24 שעות נוספות תגיב ישראל בדרך היחידה שהיא באמת מצטיינת בה. רק שהפעם ייערך העימות על אדמה שזה עתה הוחלט באו"ם שהיא איננה שלנו בכלל. וכך יתווספו למאזנינו כאומה, וגם כשכנים בחלק הזה של העולם, רגעים רבים נוספים של טראומה, שכול, וכאב. רגעים ששום דבר טוב לא יוצא מהם. שום דבר.
ומי מופקד על ההתמודדות עם הסצנריו המסובך שרובץ לפתחנו? על מי אנחנו צריכים לסמוך שיפתור, או אפילו יקטין את הדרמה האדירה הזו בצורה שקולה, מדודה, הגיונית, ואולי אפילו באופן שיהא בעל ערך אסטרטגי לישראל ולאזור כולו? אולי צריך לסמוך על זה שיודע רק איך לא מחליטים? או על זה שמאמין שהפתרון נעוץ בהפרדת ראשים מגופים? אולי על ההוא שבתגובה למשבר עם טורקיה החליט שהדבר הכי נכון זה לתמוך במורדים הכורדים? אולי אני צריך לסמוך על כל החבר'ה האלה ביחד. החבר'ה שלא רוצים שאני אחשוב על זה בכלל, לא רוצים שאתכונן, לא רוצים שאדע מה קורה. האמת? נראה לי שעדיף לסמוך על ילד שמטייל ביער עם קופסת גפרורים.