עשרים וחמש שנים היא כבר מחכה. מאז ה-16 באוקטובר 1986, אז נפל מטוסו של בעלה בלבנון והוא נלקח בשבי, תמי ארד ממתינה לשובו של רון. מחר ימלאו 25 שנה ליום נפילתו בשבי של רון, בתזמון מצמרר - יומיים בלבד לפני שובו הביתה של שבוי אחר, גלעד שליט.
רוצים לקבל את כל העדכונים על עסקת שליט? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
ביום שלישי השבוע צויין יום השנה העברי ה-25 לנפילתו בשבי של רון ארד. בבסיס חיל האוויר ברמת דוד התכנסו בני משפחתו של רון, חבריו מקורס הטיס ומפקדי חיל האוויר לטקס צנוע.
אלא שחצי שעה בלבד לפני הטקס, פורסמו הידיעות הראשונות על השלמת העסקה לשחרורו של גלעד שליט - מי שהושווה לא פעם לרון ארד, ומי שלמען המאבק לשחרורו התגייסו גם בני משפחתו של רון - אשתו תמי ובתו יובל. אבל גלעד חוזר בעוד יומיים הביתה, ואילו רון - עדיין איננו.
תמי ארד, רעייתו של הנווט השבוי, נשאה נאום מצמרר ומרגש בפני באי הטקס בו פנתה ישירות אל רון, וניאותה להעביר אלינו בחדשות 2 חלק מדבריה. אנו מביאים אותם כאן כלשונם:
"השנה ביקשתי שניפגש ברמת דוד. במקום שהיה הבית שלנו, אני מרגישה נכון לדבר אליך ולא עליך. 25 שנים חלפו. ה-16 לאוקטובר יחול בעוד חמישה ימים אבל עבורי התאריך העברי, שחל היום, יום לפני ערב סוכות, הוא שנטמע בגוף".
"בשנה הראשונה יכולתי להריח ולחוש בבית את נוכחותך. בשנה השנייה עוד שמעתי את קולך מהדהד, ובשנה השלישית יכולתי לדמיין אותך צועד במעלה הרחוב האחרון של שיכון מבט, יחף, בסרבל, עם סיגריה ביד והנעליים הגבוהות על הכתף".
"כיום, הסימן הפיזי שמעיד שחלפה עוד שנה, הוא ריח הגויאבות הראשונות, החמסינים המשוגעים ויום הכיפורים עם השקט המדומה שהוא טומן בחובו. שלושה ימים של חסד קיבלנו, שלאחריהם התרסק הפאנטום של ישי ושלך. נחומי וניסים הגיעו ראשונים. הם סיפרו על החילוץ של ישי, על העובדה שנטשת את המטוס".
"המשכת לחיות במקום אחר, לימים נדע שבזמן אחר"
"אחריהם הגיעו הצוותים שנחתו וחברים מהשיכון. אף אחד לא אמר שנהרגת, אבל בסלון הקטן שלנו ברמת דוד, הדברים שנאמרו בשקט רחשו כמו סוף. הפרצופים הארוכים והעיניים של מי שישב על הספות מהקש, אמרו את מה שהפה לא העז. אחרי שאבירם הגיע מרמב"ם הפרצופים התארכו עוד יותר. אבירם לא ניסה לפרש את מה שראה. הוא תיאר את הסיטואציה והיא לא נראתה טוב: נראית צונח מאחור, לא מגיב, מובל על ידי הרוח. אף אחד לא אמר בקול רם את מה שליבו ניבא, פרט לבובו, שהתעקש שאסור לאבד תקווה".
"אם לתאר את התחושות באופן ציורי, אני מרשה לעצמי לומר שהשמיים נפלו אבל בשונה ממה שקורה כשמודיעים על מותו של אדם אהוב, לנו כאילו ניתנה האפשרות הנדירה להתמקח. כאילו היתה אופציה לנהל מו"מ, לנסות לשנות את ההחלטה שהתקבלה מגבוה. ואכן התמקחנו על גזר הדין ולפרק זמן אפילו האמנו שהצלחנו. ימים בודדים אחר כך פורסם בעיתונים, שארגון "אמל" הודיע כי הוא מחזיק בטייס בלונדיני. בחרנו לא להיות קטנוניים בנוגע לבלונד. למעשה אימצנו שיטה שתוביל אותנו לאורך שנים. להתעלם מאי הדיוקים בדיווחים שנוגעים אליך ולהתמקד בעיקר, והעיקר הייתה התקווה".
"ליקי וחן בילו את רוב זמנם ברמת דוד. ניהלנו אז אורח חיים אינטנסיבי, שסבב מפגשים ופעילויות להשבתך הביתה. מעין חפ"ק שבו שולבה המשפחה המורחבת, חברים ואנשים שהתנדבו להצטרף מתוקף מצפונם. נפגשנו עם מי שחשבנו שיכול היה באיזו שהיא דרך לסייע. והם היו רבים ולצערי רובם בלתי מועילים. שנים אחר כך, דודו גדל ולקח חלק פעיל. נסענו בכל העולם לפגוש את כל מי שהיה מוכן להקשיב לתחינתנו. מצב הרוח שלנו נע בסינוסים בלתי אפשריים. מימים של שמחה עילאית, כשקיבלנו ידיעה שהוגדרה מהימנה, ועד ימים של ייאוש מוחלט, כשסימני השאלה והנתקים התרבו. באותו זמן, לפחות בחלקו, אתה המשכת לחיות במקום אחר, לימים נדע שבזמן אחר. סבלת ייסורי בדידות וגעגועים, אך שמרת על האמונה והתפללת לשוב הביתה".
"אתה כבר לא הנווט הנעדר - אתה תעלומה"
"מאז נעשו מאמצים לחפש אחר החוט שיוביל אליך. אנשים טובים ויקרים פעלו למענך. אחדים קיפחו את חייהם בדרך החתחתים הזו ואנחנו לעולם נוקיר ונזכור אותם. גם היום עדיין מנסים לפענח את היעלמותך. היום אתה כבר לא הנווט השבוי, גם לא הנווט הנעדר, היום אתה תעלומה. את ההזדמנות להשיב אותך הביתה כאחד האדם הם החמיצו. סרט הווידאו בן הדקה, שהגיע אחרי 20 שנה, הזכיר למי שאולי שכח - לא לנו - שרון ארד לא היה רק פוסטר".
"מעבר לכך שהיית בן, אח, בעל ואבא מדהים, היית איש עם ראש ענק. הזיכרון הפנומנאלי שלך דקלם בעל פה עמודים שלמים מההוביט ושר הטבעות, ציטטת את אלתרמן וברטולד ברכט, ובאותה נשימה את התוצאות של משחקי הכדורגל וליגת ה-NBA . למדת בטכניון הנדסת כימיה, קבלת מצטיין דיקן. ההזמנה לטקס הגיעה אחרי שנפלת בשבי. אני לא בטוחה שכתבתי לך. תכננת להמשיך ללמוד הנדסה גנטית. כשנודע בשבוע שעבר שהזוכה בפרס נובל לכימיה הוא פרופסור מהטכניון, חלפה בי הצמרמורת הזו, שמופיעה ברגעים שהמציאות מחדדת את אובדנך. לא שהרחקתי עד שם, אבל היו לך כישורים נדירים. אילו אלה שהפצרת בהם היו מרימים את הכפפה בזמן, מי יודע לאילו הישגים היית מגיע היום".
"תקווה אחת צנועה: לדעת מה קרה לך"
"התקוות שתפתח את הדלת ותופיע נגוזו לפני שנים והציפיות התכווצו לכדי תקווה אחת צנועה. רק לדעת מה קרה לך. המכתבים שכתבנו לך עטופים בגעגועים ודאגה, מעולם לא הגיעו אליך. רק הדמעות נחסכו ממך. גם החבילות המוקפדות, המלאות כל טוב, נעלמו בדרכן אליך. נמסר לנו שבשנה הראשונה קבלת מכתב ותמונות. בדיעבד מתברר , שהרבה דברים שנאמרו לנו לא היו מדוייקים, וכל כך הרבה דברים אנחנו לא יודעים. למעשה, היום כבר אי אפשר להיות בטוחים בדבר".
"אילו יכולתי היום להעביר לך חבילה, שתיקח איתך למסע, שאליו נאלצת לצאת לבדך, הייתי אורזת לך את מה שכתבת שאליו אתה עורג וחולם. הייתי מכניסה לקופסא גדולה את האהבה של המשפחה. את האהבה שלי. את האהבה של יובלי, התינוקת שלך, שגדלה ויש לי הרגשה שעמדה בציפיות שלך. אילו יכולתי לומר לך מלה אחת, הייתי מבקשת את סליחתך, ואילו יכולתי רק לגעת בך בפעם האחרונה - הייתי מחבקת אותך חיבוק שלא תשכח".