עזאם עזאם - הוחזק בכלא המצרי
רק כשהגיע לבניין המודיעין המצרי, בו בילה את אותו הלילה, בישרו לעזאם את הבשורה. "חשבתי על האפשרות שאני משוחרר אבל עד שבע בערב, כשהקצין לא אמר לי 'מזל טוב, הנשיא מובארק חנן אותך', נשארו לי חשדות", הוא מסביר. גם בבוקר לאחר מכן, כשכבר יצא לדרך לכיוון ישראל, סירב עזאם להאמין לדברי המצרים "מעולם לא האמנתי למצרים. לאורך כל התקופה הם שיקרו לי. רק שהגעתי למלון טאבה, שם חיכה לי יואב גלאנט, שהיה אז מזכירו של ראש הממשלה. הוא חיבק אותי והכל נחת עליי בבום", הוא מספר. באותו רגע פרץ עזאם בבכי והכריז כי הוא נולד מחדש.
אברהם עמרם (מבצע ליטני)
"כשאמרו לי שאני עומד להשתחרר לא האמנתי", מספר גם אברהם עמרם (66), שנפל בשבי באפריל 1978 לאחר היתקלות עם חוליית מחבלים בלבנון, על חוסר האמון בשוביו.
כחייל מילואים עבר עמרם מחסום צה"לי בליווי חמישה חברים. ארבעה מחבריו נהרגו מאש המחבלים, חבר נוסף הצליח להימלט ועמרם לבדו נלקח בשבי אנשיו של אחמד ג'יבריל. במשך 11 חודשים הוא הוחזק מטעם ארגון החזית העממית לשחרור פלשתין, במפקדה הכללית בסוריה וכעבור 340 יום שוחרר לישראל.
"משגיחים אחדים אמרו לי שאני אוטוטו משתחרר, שהם מנהלים משא ומתן עם ישראל ואדם אחר אמר לי אחרת. גם אחד השומרים אמר לי: 'אני נולדתי בפלסטין, אני אמות בפלסטין. אתה נולדת בלוד, אתה תמות שם'. התקשתי להבין מה באמת קורה אבל הייתה לי תקווה שאולי אחזור הבייתה. הרגשתי שזה לא צריך לקרות לי, שלא מגיע לאמא שלי כזה דבר", הוא מסביר.
בשנת 79' עמרם שוחרר תמורת 76 מחבלים, בעסקה שהציתה את הוויכוח הציבורי בסוגיית שחרור מחבלים "עם דם על הידיים". "אני זוכר שלוקחים אותי מאיפה שהייתי בדמשק", הוא נזכר באותו היום, "אני אפילו לא יודע איפה אני נמצא. פתאום מסירים לי את כיסוי העיניים ואני שומע מטוסים, אני רואה שאני באמת נמצא בשדה התעופה, ורואה את התמונה של אסד האב (חפאז אל-אסד) מנחושת. רק אז אני מבין שאני נמצא בכלל בסוריה ולא בלבנון כפי שחשבתי עד אז".
לדברי עמרם, גם כשכף רגלו נחתה בישראל, הוא עדיין התקשה להאמין שחזר. "אפילו כשירדתי מהמטוס וראיתי את המשפחה והילדים אמרתי לעצמי שאני מדמיין. שאלתי אותם שאלות שרק הם יכלו לענות עליהם, כדי לוודא שזה באמת הם. הם ענו לי את התשובות הנכונות, אבל עדיין חשבתי שאולי נתנו לי איזשהו חומר ואני חולם. הרגשתי כמו שיכור. רק כעבור יום או יומיים התחלתי להבין שאני באמת בבית", הוא מסביר.
עמרם מספר כי "עד היום אם אני רואה מנעול, מפתחות, רעש של ברזל, הכל עולה בחזרה", אך מעיד שהוא שמח בחלקו, "הסיוטים עדיין נשארים, אבל כיף לקום בבוקר ולגלות שזה רק חלום".
שלמה ארדינסט (מפקד מוצב המזח)
ארדינסט היה בין הלוחמים הראשונים לגלות על השיחרור, עליו רמז לו קצין מצרי. "נשלחתי לראיון ברדיו 'קול קהיר', אליו ליווה אותי קצין מצרי", הוא מספר, "אני זוכר שהוא אמר לי 'אתה לא יודע כמה קרוב מועד השחרור שלך'. ביקשתי שלא יגיד דברים כאלה סתם, כגודל הציפייה, גודל האכזבה. שעתיים בערך לאחר שהוחזרתי לתא המבודד ראיתי את ד"ר נחום ורבין, רופא המוצב. הוא אמר לי ששמע משהו ומיד הבנו שיש סיכוי שמשהו באמת קורה".
ב-13 באוקטובר 1973, כמפקד המוצב, קיבל ארדינסט פקודה מגבוה - להכנע. רק מאוחר יותר הודיע לו רמטכ"ל מלחמת יום כיפור, משה דיין, כי הבחירה האם להכנע ניתנת לשיקולו הפרטי. ארדיסנט החליט לדבוק בהחלטתו הראשונית של הרמטכ"ל והודיע על כניעת המוצב.
בהמשך, בתקופת השבי שלו, ההחלטה עדיין מטרידה את מנוחתו. "ביום למחרת, כשהוציאו אותנו אחד אחד להתרחץ תחת ברז מים והחליפו לנו את הבגדים הבנו שאמרו לנו אמת", הוא מספר, "קשה להסביר במילים את התחושה באותו הרגע. פתאום מה שאתה חולם עליו בכל רגע נתון, אמור להתגשם. אך במקרה שלי, ההתרגשות הייתה מהולה בחשש. כמקבל ההחלטה להכנע, חששתי שאולי מצפה לי משפט צבאי בארץ, ושאולי בכל זאת הכניעה לא הייתה הצעד הנכון".
רק כאשר המצרים כינסו את השבויים הישראלים לשיחה עם שר ההסברה המצרי, נעלמו חששותיו של ארדינט מקבלתו בארץ."החששות נעלמו רק כשכינסו אותנו לשיחה עם שר ההסברה המצרי. אדם שישב לידי, שהתברר כדודי זית, טייס פאנטום שנפל בשבי בערך עשרה ימים אחרי, שאל אותי מי אני. כשעניתי, הוא שיבח את לוחמי המוצב וכינה אותנו גיבורים. אז, בשנייה אחת, החששות נעלמו", הוא אומר ומתאר את התחושה כ"הרגשה עילאית, לאחר כל העינויים והסבל".
עסקת השבויים באותם ימים חולקה לקבוצות, בכל יום חזרו מספר שבויים, לפי סדר. "הייתי חלק מהקבוצה האחרונה של היום האחרון של העסקה. בימים בהם היו הפוגות בחילופים, רצו כל שמועות שהתחדשה המלחמה ונמלאתי שוב חשש שזה לא יקרה", נזכר ארדינסט ומסביר שרק כשנסגרה דלת המטוס הוא החל לעכל את חזרתו, ואז "כשהתיישבתי כבר במטוס, קראו לי לפתע קצינים מצריים, פחדתי שכולם חוזרים ורק אני נאלץ להשאר במצרים. אבל הם בסך הכל רצו להעניק לי קטעי עיתונות שעסקו בנפילתנו בשבי ובעסקת החילופים".
לפי ארדינסט, השאלה האמיתית לגבי התאקלמותו של שליט בחזרה היא עד כמה איפשרו לו קשר עם העולם החיצון. "את תחושת חוסר אונים ואי הוודאות, לא ניתן להעביר. אתה חי בעולם שלך", הוא מסביר, "וזה מה שמקשה יותר מכל על החזרה".
אביחיל פלד (מוצב המזח)
"היינו כשמונה חבר'ה בחדר החולים של הכלא, בשעת לילה כשסגן אלוף מצרי נכנס ואמר: 'אתם משתחררים בבוקר'", , הוא מתאר את בשורת השחרור, "הוצפתי בתחושה של תקווה, מעורבת עם חוסר אמון ואושר שלא ניתן להכיל".
פלד מסביר כי למרות החשש שהבשורה אינה נכונה, לא יכל לנטרל את תחושותיו. "אחד החברים , אבי וויס, אמר: 'אל תאמינו לו, זה תרגיל פסיכולוגי'. ידעתי שזה יכול באמת להיות עוד תרגיל של המצרים, , אבל זה לא היה נשלט, זה הציף אותי. ראיתי שגם סגן האלוף המצרי שמח לבשר לנו את הבשורה, הוא אמר את המשפט כאילו מבפנים, במעין אושר".
את ארוחת הבוקר, "הדלוחה" להגדרתו, שהוגשה למחרת, פלד כבר לא היה מסוגל לאכול: "אם מקודם הכרחתי את עצמי לאכול רק כדי להתקיים, באותו בוקר פשוט לא הייתה לי יותר סיבה להכריח את עצמי לאכול את הפיתה היבשה שהוגשה".
השמחה הייתה מרובה, אך הספק, החשש הגדול מאכזבה עדיין נותר. "כשלקחו אותנו מהכלא לשדה התעופה מכוסי עיניים עדיין חששנו שאולי מדובר בתרגיל", מספר פלד, "גם כשהגענו למטוס אסרו עלינו לדבר, אך כשהדלתות ניגפו הייתה מין צהלה ואושר. אצל חלק מהאנשים זה היה מאוד ניכר ומתפרץ, אחרים הגיבו יותר במתינות אך יכולתי לראות את האושר על פניהם". ואז הגיע הרגע בו פלד ניגש לשירותי המטוס. "ניגשתי לשירותים, שם ניצבה מראה. עמדתי מול המראה וביקשתי ממי שנמצא מאחוריי לזוז, לא זיהיתי שזה אני", הוא מספר.
עמרם וארדינסט מחכים כבר להגעתו של שליט, ושמחים בשמחתו ובשמחת משפחתו. גם פלד, שמח עבורם כמובן, אך מבקש לציין את המחיר הכבד שתשלם מדינת ישראל על העסקה, מחיר שמעמיד אותו ברגשות מעורבים לגביה. רק עזאם עזאם, מבקש במיוחד להדגיש "כל הכבוד למדינת ישראל שמוכיחה פעם אחר פעם, מאז קום המדינה, שחיי אדם הם ערך עליון שלה שהיא אינה מפקירה חייל בשטח. זאת המתנה הכי טובה שראש הממשלה יכל להעניק לנו לחג הסוכות".