גברים כוחניים, נשים ענוגות
אמנה מונא הייתה סטודנטית צעירה שעבדה כעיתונאית ברמאללה, והצטיירה כאישה משכילה ופקחית. היא הפכה לשם מוכר ומעורר אימה לאחר שפיתתה את אופיר רחום, ילד בן 16 מאשדוד, כשהיא מציגה את עצמה כעולה חדשה ממרוקו בשם סאלי. המפגש הוביל לרצח של הצעיר. מונא נתפסה, נשפטה ונגזר עליה מאסר עולם. "לאף אחד אין כוונה להרוג בן אדם. אנחנו לא רוצחות. רצינו שהעולם ישמע אותנו", אמרה בראיון לחדשות 2., עם זאת – היא מעולם לא הביעה חרטה על המעשה.
יש סיבה פסיכולוגית העומדת מאחורי הפחד הגדול אל מול תמונתה של מונא כשהיא כולה מחוייכת: קשה לנו לתפוס את ההתנהגות הזאת, ויותר מכך, זה מלחיץ אותנו. "הסטריאוטיפים ידועים עוד משחר הימים", מספרת גילת מלכאן-סטיקלרו, פסיכולוגית קלינית. "גברים נתפסים ככוחניים יותר, אלימים, נוטים להתפרצויות זעם אימפולסיביות, בעוד שנשים נתפסות כרכות, עדינות, כאלה שלא נוטות לאבד שליטה. לכן, זה בלתי נתפס שאישה 'תנהג כמנהג הגבר' ותגיע למצב אלים וחסר שליטה שכזה. אנו תופסים אישה כאדם שאמור להגן עלינו, לטפל בנו, לשמור עלינו. אנו חושבים על אישה כיצור רך וענוג שמטרתו להיטיב ולדאוג לנו ולא לפגוע. לכן, כשאישה חורגת 'מטבעה', זה מאוד מאיים עלינו ועל תחושת ההיגיון והיציבות שיש בעולם".
מפלצת מכורח הנסיבות?
חוקרים גילו כי אצל רוצחות קיימת סבירות גבוהה יותר למחלה נפשית חמורה, בעוד שרוצחים ממין זכר סובלים לרוב מהפרעת אישיות ומאובחנים כסוציופתים שלא מסוגלים לגלות אמפטיה כלפי קורבנותיהם. אצל נשים, למרבה האירוניה, הקורבן הוא כמעט תמיד מאהב לשעבר. לדברי סטיקלרו, זאת הסיבה שנוטים להקל בענישה כלפי נשים שרוצחות. בין אם בטענה שהן עשו זאת בשל 'חוסר שפיות זמנית', או מאחר שהן עצמן היו קורבן להתעללות קשה.
בתעשיית הקולנוע הבינו את הקושי הפסיכולוגי שבתפיסת אישה כיצור אלים. הסרט "מונסטר" בכיכובה של שרליז ת'רון מבוסס על דמותה של איילין וורנוס, הנחשבת לרוצחת הסדרתית הראשונה בעולם. וורנוס, זונה בי-סקסואלית, קיפדה את חייהם של שבעה מלקוחותיה בשנים 1989-1990. לאחר יותר מעשר שנים בתא הנידונים למוות, באוקטובר 2002, פסיכיאטרים הוכיחו כי היא יודעת וזוכרת את מעשי הפשע שלה ושפיותה תקינה. היא הוצאה להורג באמצעות זריקת רעל, כאשר מילותיה האחרונות היו שהיא שונאת את האנושות, והייתה רוצחת שוב לו הייתה לה את ההזדמנות. בגרסה המתוסרטת, וורנוס הוצגה קצת אחרת כדי להקל על הקהל ולהמתיק את הגלולה. שם היא זכתה לקבל מעמד של קורבן לסביבה גברית אלימה. ה"מפלצת" מתוארת כאישה חסרת ישע שנאלצה בעל כורחה להתמודד מול הלקוחות המאיימים.
אימא מחבלת
מונא היא לא היחידה שהשתחררה השבוע מהכלא. במרץ 2002 קאהירה סעדי, אם לארבעה ילדים, הסיעה בליווי סנאא שחאדה את המחבל שהתפוצץ ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים, בפיגוע שבו נהרגו שלושה ישראלים ועשרות אחרים נפצעו, וגם הן נפרדו מהכלא הישראלי. גם אימן גזאוי, אם לשניים, יכולה לקבל את הטייטל הנוראי ה"רוצחת למופת": באוגוסט 2001 היא נתפסה שבאמתחתה מטען נפץ המכיל מסמרים ומתכות במשקל ארבעה קילוגרמים. גזאוי התכוונה להטמין את המטען בתחנה המרכזית בתל אביב.
"אישה, מעצם היותה מעניקת חיים, נתפסת כאדם שאלימות איננה בטבע שלו", מסביר איתמר פסקל, פסיכולוג קליני. "זאת הסיבה בגינה נשים, ובמיוחד כאלה שהיו בהריון, מזדעזעות לנוכח הנשים הפושעות הללו. זאת רגישות שיש לנו מול נשים שאנחנו רגילים לראות כאמהות כבנות זוג, ופתאום לראות כזה זעם, זה מרגיש לא טבעי. יש משהו בקשר בין אמא לילד שמוטבע מאוד חזק בתוך הנפש. יש איזו ברית בין האם לילד, שכאשר אישה רוצחת, היא מפרה אותו אף יותר מהגבר. רוצחת קרה מפרה את כללי המשחק האנושיים".
>> מיהן האסירות ששוחררו במסגרת עסקת שליט?