הם מעולם לא השתחררו. לא באמת, לפחות. ולמרות שאת פניהם לא תמצאו בטלוויזיה או באתרי החדשות, לשחרור של גלעד יש משמעות עמוקה עבור חבריו לפלוגה. את המדים הם מסרו לאפסון עוד ב-2008, אבל לא בלב שלם. בלית ברירה, הם המשיכו הלאה, אבל מעולם לא הצליחו להיפטר לחלוטין מרגשות האשם. "אני חוויתי שני שחרורים", מעיד סמ"ר (מיל') עידן כהן, שהיה אז רס"פ. "את זה של נוב' 03', ואת זה שלנו, מרץ 04'. זה נורא קשה ללווות פלוגה שמרגישה שמשהו לא שלם אצלה, שמשהו חסר. עד היום, כל מה שעשיתי לווה ברגשות מעורבים: אם זה בשחרור שלי או בטיול הארוך אחרי הצבא. שאלתי את עצמי אם זה בסדר שאני נהנה וחי את החיים שלי כשהוא פשוט לא מסוגל. זה הרגיש לא פייר".
"קב"ן ליווה אותנו לאורך כל התקופה"
התיאורים כמעט זהים: תחושת הבלבול, ההבנה הפתאומית של היקף האירוע והרגע בו נפל האסימון. חטיפת שליט, מלבד מההשלכות המבצעיות שלה, גם היוותה נקודת מפנה עבור הפלוגה כגוף אחד. "ערכנו הרבה מאוד שיחות סגל עם החיילים. גם קב"ן ליווה אותנו לאורך התקופה", מספר סרן אור גרינבלום, אז מ"מ בפלוגת "אגרוף הפלדה", והיום מ"פ בשיזפון. "היו כמה חיילים שביקשו לצאת. אמרו שקשה להם. אבל הפלוגה בכללותה הייתה חזקה כמו אגרוף".
המוטיבציה והאחדות של הפלוגה באה לידי ביטוי, בין השאר, באמצעות מכתב שנשלח לרמטכ"ל דאז, רא"ל (מיל') דן חלוץ, בבקשה להישאר בגזרה עד שגלעד יוחזר. הם לא נשארו שם חמש שנים וחצי, אך את תקופת מלחמת לבנון השנייה העבירה הפלוגה בעזה, בציפייה ובאמונה מלאה שחברם יושב. "לנו הייתה תחושה שמדובר בשבועות עד שהוא יחזור", מסביר סרן גרינבלום. "מי חשב שייקח כל כך הרבה זמן? כל מחבל שהרגנו באותה התקופה, והרגנו הרבה, צעקנו בקשר שזה למען גלעד ולמען סגן חנן ברק וסמ"ר פבל סלוצקר ז"ל".
אך לצד החיזוקים ההדדיים והחזית האחידה שהוצגה בין הסטיקרים והשלטים שנתלו ברחבי הבסיס ולאורך הטנקים, אי אפשר היה להתעלם מהחלל שנפער בסד"כ. חייל חטוף, מסבירים השריונרים, תמיד יהיה מעגל לא סגור. "המחשבה שהייתה קשה לעיכול היא שהצליחו בכלל לחטוף לנו, כפלוגה, חייל", מתאר רס"ל (מיל') אלעד גבאי, ששירת אז כחופ"ל. "התגאינו מאוד במה שהצלחנו לעשות עד אז, וזו הייתה פגיעה מאוד קשה במורל, זה מוריד את רוח הלחימה. בתור לוחם אתה חייב, אין לך ברירה, אלא להמשיך הלאה, אבל זה תמיד יושב בראש".
יכולים להשתחרר באמת
שבועות ספורים לפני שהשתחררו, הלוחמים שעברו את המסלול עם גלעד התראיינו ל"במחנה", וניסו לתאר בדיוק איך נראה הצד שלהם בכל הסיפור הזה. "אני חושב שהפלוגה עברה שינוי מהותי מאז האירוע", מצוטט סמ"ר גיא אליאסף, רס"פ הפלוגה. "קשה לי מאוד להשתחרר מהצבא, ולדעת שבן-אדם כמו גלעד, שעשה איתי הכל, לא משתחרר איתי. מצד שני, הוא גם לא מת".
"החטיפה הפכה את הפלוגה הזאת, עד כמה שזה קשה להגיד, ל'פלוגת גלעד שליט'", מחדד את דבריו סרן בני אהרון, מ"פ "מחץ". "חיילי המחזור היו צעירים לגמרי, וחטפו טראומה של שני חברים הרוגים ועוד חבר חטוף. הם הליבה של הפלוגה הזו, ולי אישית, קשה עם זה שהם הולכים".
אלא שכמו שהבטיחו לגלעד ולעצמם, הפלוגה לא הלכה לשום מקום. החיים נמשכים, כמובן, וכל אחד מהלוחמים מצא את עצמו בחו"ל, באוניברסיטה או בעבודה קבועה. אבל בין אם זו הקבוצה בפייסבוק או שאלו שיחות הטלפונים התכופות, חיילי הפלוגה תמיד הרגישו שהעבודה עוד לא הסתיימה. "יש משהו עד היום שהשאיר את הפלוגה ב'הולד'", מודה סמ"ר (מיל') כהן. כשהתפרסמה הידיעה על חתימת העסקה עם חמאס, אותה עסקה שלעתים היה נדמה כי לעולם כבר לא תגיע, הרגישו החברים לפלוגה שסוף סוף מתקרב המועד בו יוכלו להשתחרר באמת. "הייתי בנהיגה ושמעתי את קלטת האודיו הראשונה של גלעד", משחזר כהן. "אני זוכר שהיו לי צמרמורות בכל הגוף עד כדי כך שהייתי חייב לעצור בצד. הקטע הוא שכשראיתי בטלוויזיה שנחתמה עסקה, הרגשתי בדיוק את אותן צמרמורות. לא יכולתי להרגיש שמחה או עצב. פשוט עמדתי מולה, קופא ולא מאמין. כל התקופה שהוא היה בשבי, חשבתי שאולי אני לא עושה מספיק, אולי אני צריך לרוץ עם שלטים ולבקש עזרה. ועכשיו זה נגמר, הוא חוזר".
"חשוב לנו לראות אותו, לדבר איתו, לשאול אותו מה שלומו"
הידיעה על חזרתו של גלעד התפשטה בתוך הפלוגה המיתולוגית כמו אש. השאלה הראשונה שעלתה, מספרים השריונרים, הייתה "מתי אפשר לבוא?". אבל כמו שמומחים רבים, יחד עם בני משפחתו של שליט דאגו להזכיר, הרבה תשומת לב היא לא בדיוק מה שגלעד צריך עכשיו. "אני לא אצור עם גלעד קשר", מצהיר סגן (מיל') דגן שוחר, שהיה מפקד המחלקה של שליט בזמן שלב הצמ"פ (צוות מחלקה פלוגה). "חשוב לי שיהיה לו ולמשפחה את השקט שלהם. הם חייבים את זה כדי שיוכלו להתאושש. כמובן שאני אשמח אם הוא ייצור קשר, אבל זה רצון שלו והחלטה שצריכה להיות שלו. אני אבין גם אם הוא ירצה נתק מוחלט".
מהצד השני, ההגיוני פחות והרגשי יותר, החברים של גלעד אומרים שהדבר היחיד שיפריד ביניהם ובין דלת ביתו של גלעד, תהיה המילה "אפשר". "ביום שהמשפחה תאשר לנו, אנחנו נגיע בריצה אבל בתקופה הראשונה ניתן לו ספייס", אומר כהן. "חשוב לנו לראות אותו, לדבר איתו, לשאול אותו מה שלומו. גם הוא וגם המשפחה שלו".
עד שהאישור הזה יגיע מנועם ואביבה, לחברים יש כמה דברים שהם רוצים שגלעד ידע: "לא תמיד הצלחתי להיות בראש המאבק, וחשוב לי שתדע שלא עבר יום שלא חשבתי עלייך", פונה סמ"ר כהן אל גלעד ישירות. "אני רוצה שתדע שאני מצטער שהמשכתי הלאה עם החיים, ושאנחנו אוהבים אותך כל הפלוגה. אנחנו תמיד כאן".
