>>הרגעים הגדולים של 2011 - הפרוייקט המלא
היינו המפגינים הגרועים מכולם. כשמנהיגי המחאה החברתית הודיעו שהעצרת מתחילה בתשע, דאגנו להיות במקום כבר בשש. הסתובבנו בין האוהלים. בדקנו מי חי לבד, מי מצא זוגיות במאהל ומי הביא את המשפחה המורחבת למתחם. עצרנו קצת לצעוק ביחד עם הקבוצות הקטנות שדאגו להפגנה הפרטית שלהם – מתי משפרים את התנאים של הפסיכולוגים – רגע לפני ההפגנה הגדולה, וניגנו בתופים עם חבר'ה ממש נחמדים באמצע השדרה.
ככל שהשעות עברו, מיקה, הבת שלי, שבגיל שנתיים וחצי עדיין לא ידעה שהיא חלק ממעמד הביניים, כבר הייתה רעבה. באופן קבוע צפינו בהתקהלות הראשונית מתוך פיצרייה, או מתוך בית קפה, או ישובים על מדרכה עם תפוח שהבאנו מהבית. בזמן שבטלוויזיה ספרו את המפגינים, ובדקו האם המחאה אמיתית או לא, היינו בבית. ילדה עייפה היא ציווי שיש לציית לו. כהורים, אנחנו אמיצים מול השלטונות, אבל לא מול בכי קורע לב.
אחרי ההפגנה השלישית שבה היינו לא יותר מנוכחים-נפקדים החלטתי שהגיע הזמן להכריז על כישלון. לא נצליח להיות שותפים כמשפחה במחאה הזאת. ניאלץ להסתפק במחיאות כפיים מול התמונות של מי שבאמת יצא לרחובות. אלא שיומיים לאחר מכן תבעה מיקה בזמן האמבטיה שלה: "מתי הולכים לצדק חברתי?". במהלך כל הימים שלאחר מכן, בדיוק לפני "הפגנת המיליון", שרה בתי בקולי קולות "העם דורש צדק חברתי" ולא הרפתה, עד שהבטחנו לה שנגיע להפגנה. כמובן שהיינו שם מוקדם, קצת אחרי האנשים שהגיעו כדי להקים את הבמה.
השעות עברו והכיכר התמלאה. נדחקנו הצידה כדי לא להירמס על ידי העבדים ומזי הרעב. קצת אחרי תשע, עמדנו מאחורי עמדת השידור של אחד מערוצי הטלוויזיה והקשבנו להם מכריזים על מספר האנשים העצום שמילא את כיכר המדינה. מיקה, שדמעות של עייפות כבר היו בעיניה, התעוררה לרגע והריעה ביחד איתנו. אנחנו שם. סוף סוף תרמנו את גופנו למחאה. באותו רגע ידעתי שאולי אין עתיד למדינה, אבל יש לנו עתיד בתור בני אדם.