אפשר בקלישאות: נעמה מרגוליס היא הילדה של כולנו. אפשר בהגזמות: נעמה מרגוליס היא הדפני ליף החדשה. אפשר בהכרזות: בואו! להפגנה! למען נעמה! בבית שמש מול העירייה!
ואפשר פשוט להגיד: נעמה היא ההווה שלנו. היא תמצית הקיום שלנו כאן, המציאות הנושכת בישראל 2012. ואוי, כמה שזה כואב.
את נעמה מבית שמש, הכיר לנו יאיר לפיד ב"אולפן שישי" במילים האלה: "נסו לחשוב על מישהי דתיה שכאשר היא יוצאת מביתה, חרדים קיצוניים מקללים אותה, קוראים לה 'מופקרת' לעיני כולם ויורקים עליה. ועכשיו, נסו לחשוב שהמישהי הזאת היא ילדה בת שבע". שתיקה. "בת שבע!".
האמת, גם בלי פאוזות או סימני קריאה, סרט האימה הזה משתק מספיק.
פדופיליה, דמוקרטיה ומלחמת תרבות
הלב נקרע והאבסורד מתחדד למראה נעמה, שלובשת חצאית ג'ינס מעבר לברך ואוחזת באמא שלה, אישה צעירה עם חצאית וכיסוי ראש. גם בת 30 עם מיני ומחשוף לא צריכה לסבול גידופים, אבל בת 7 בחצאית? היא בעצמה דתייה, אלוהים אדירים!
על מה חשבתם כשראיתם אותה משתוללת באימה כאשר היא מתבקשת לצעוד 300 מטר מביתה לכיוון בית הספר שלה שבקצה הרחוב? אני חשבתי על פדופיליה ועל זכויות ילדים, על הדרת נשים ודמוקרטיה, על אוזלת ידן של המשטרה ושל המדינה בטיפול בפורעי חוק, על יהדות שהיא הכל חוץ מקירוב לבבות ועל מלחמת תרבות מורכבת שמנהלים החרדים נגד דתיים לאומיים כבר שנים.
הרי לא מדובר בבום על-קולי, זהו תהליך רב שנים. אני עוד זוכרת את עצמי, תיכוניסטית בת 17, כתבת ברשת א' של קול ישראל, מקריינת ידיעה ששר הבינוי והשיכון פואד בן אליעזר מסבסד קרקעות בבית שמש לצורך הקמת שכונה חרדית. "מסכנים, בבני ברק כבר אין להם מקום", אמר אז בלי שמץ של ציניות אחד העורכים ברדיו, בחור חובש כיפה סרוגה. והנה, עכשיו יש להם המון מקום, והמסכנים הם כל השאר.
מה מחאה, מה דפני ליף?
"הם יורקים עליי כי הם רוצים שאתלבש כמו חרדית", מסבירה נעמה למצלמה, תמימה ונטולת אינטרסים.
מה מחאה? מה דפני ליף? הילדה הזאת היא לא מנהיגה חברתית עם שאיפות פוליטיות, ואולי דווקא משום כך – היא זו שמזכירה לנו כי הגיע שלב ההדחות בריאליטי הרקוב שבו אנחנו מככבים.
נסמס ביי ביי לראש עיריית בית שמש, למנהיגי כנופיות החרדים ולכל לובשי השחורים שבמקום ללכת לעבוד, מתקבצים מדי בוקר מול בית הספר לבנות בבית שמש כדי לצעוק לעברן "שיקסע", ו"נבלה". תארזו את השטריימל חבר'ה, אתם חוזרים למאה שערים.
כי כשמצד אחד גבר חרדי מסביר בשיא הרצינות ש"אני יורק עליה כי מגיע לה, היא לבושה לא צנוע, אני אדם בריא", ומהצד השני ישנה ילדה מושפלת מבט – ברור לגמרי מה נכון ומה לא, מי שפוי ומי מטורף, מהו צדק ומהו עוול.
ועכשיו מה? לי בא קודם כל לחבק את נעמה, אחר כך לבכות על המצב העגום ואז לצאת ולהפגין למען עתיד טוב יותר; מבלוטות הדמעות ועד לאקטיביזם עצבני - נעמה מרגוליס פשוט לחצה לי על כל הכפתורים.