"הגוף שלי קרס, לא רציתי לקבל את מה שארבל עברה"

"זה היה מקום שמח מאוד, זה היה הבית", משחזר אריאל קוניו בבית שממנו נחטף עם ארבל. "היה פחד מוות - היינו מתחת למיטה. הכלבה שלי נבחה טיפה, והחליטו לירות בה. ארבל צעקה, אז הביאו לה מכות כדי שתשתוק ואז לקחו אותה", אריאל קוניו וארבל יהוד היו מהראשונים שנחטפו מניר עוז. הם גם היו מהאחרונים לחזור מהשבי.

"הייתי לבד לגמרי שנתיים, לא ראיתי אף חטוף בשבי", הוא אומר. "פעם חשבת לעצמך לחתוך ורידים? אי פעם חשבת לעצמך אם תראה את הזריחה של מחר". וארבל מודה: "אנחנו לא אותם אנשים ואנחנו עוד מנסים למצוא את הדרך החדשה שלנו כזוג, קשוח זו מילה עדינה - נשבר לנו הלב פעם אחרי פעם".

זה סיפור על אהבה. אהבה שהיא מקור התקווה, אהבה שהיא מקור האשמה והיא גם מקור הפחד. אהבה שחייבת לשרוד כשכל החיים מתפרקים. רק עכשיו ארבל ואריאל מתחילים להתמודד עם מה שעברו בנפרד בשבי. במקום שבו הזיכרונות כולם נרשמו בחושך במחברת אחת שעברה ביניהם. אריאל וארבל לוקחים אותנו באומץ אל החיים שאחרי הגיהנום, ואל הניסיון לבנות בית על הריסות העבר. מה נשאר מהאדם אחרי שלקחו לו הכול, ומה בכל זאת מחזיק אותו? סיפור על אהבה וחושך.

ארבל יהוד ואריאל קוניו מבקשים להתחיל מחדש, להשתקם ופתחו גיוס המונים לטובת בניית בית: "אריאל וארבל שבים לחיים"

"אפילו לא הספקנו להגיד שלום"

איזה זוג אתם?
אריאל: "'היי סקול קראש' (אהבת נעורים), אני מכיר את ארבל כל החיים. מאז שנולדתי אנחנו שכנים. כבר מתקופת הנעורים התחלתי לשים עין, אבל היו לי חששות - היא גדולה ממני בשנתיים, היא מהחבורה הזאת... קצת מוזר בהתחלה איך לגשת לזה בכלל".

כמה זמן הסתרתם את זה?
ארבל: "שנה".

הרומן שהתחיל ב-2018 בסוד הפך לרשמי. הם עברו לגור יחד בדירה בלב ניר עוז ומשם המחבלים חטפו אותם יחד. "החזקנו ידיים, הוא הוציא משפט, אני הוצאתי משפט, אמרנו 'הלכו לנו החיים'", ארבל נזכרת. "אמרתי לה: 'הדבר הכי חשוב זה להישאר ביחד. כל עוד לא מפצלים בינינו אנחנו בסדר'. חצי שעה אחרי, זה מה שקרה. הגיע רכב במקביל ושלף אותי מהאוטו. זה היה כל-כך מהיר הכול, שאפילו להגיד שלום או 'אני אוהב אותך, תהיי חזקה' לא היה זמן", משחזר אריאל.

אז מה אמרת?
אריאל: "לא אמרתי כלום".

ארבל: "לא הספקתי להגיד לו אפילו ביי, לא הספקתי לראות את העיניים שלו".

אריאל: "שמו לי בגד על העיניים, קשרו לי את הידיים, דחפו אותי לשכב על הספסל האחורי. ואז הוציאו אותי, הכניסו אותי למבנה שהיה בית שעדיין בשיפוצים. קשרו אותי על המזרן, קשרו לי גם את הרגליים, הורידו לי את הבגד מהעיניים. המחבל שהוריד לי את הבגד מהעיניים גם הראה לי שהוא כולו מגואל בדם. הוא גם חייך כשהוא עשה את זה. אתה רואה שהבן אדם שונא אותך בלב שלם, פשוט שונא אותך".

שניהם נחטפו והוחזקו בעזה על ידי הג'יהאד האיסלאמי, יחד עם המחבלים של ארגון הטרור "ועדות ההתנגדות". ארבל מוחזקת בבית אחד, אריאל נלקח בשלב הראשון לבית מגורים ומשם הוא מועבר ומוחזק בחלל הנמצא בתקרה כפולה של חנות. מקום קטן וצר, שאי-אפשר אפילו לעמוד בו. "הייתי שם איזה שלושה וחצי חודשים, מכופף כל הזמן, כשעכברים הולכים מסביבך, מקקים, ואתה יושב על מזרן כל היום. החלונות סגורים, הדלת סגורה כל היום", מספר אריאל. "מרוב החום, אין לך אוויר אפילו לנשום. אפילו שאתה לא מתחת לאדמה, אין לך אוויר. אתה מרגיש מחנק, חום כל-כך עז שאתה מזיע 24/7 במשך חודשים. אתה מלוכלך, יוצא לך שחור מהעור, פריחה על הגוף, מכף רגל ועד ראש".

אתה יכול להתלונן על משהו?
"לא, תגיד תודה שאתה חי. זה מה יש".

בגלל שהוא מוחזק מעל חנות בלב רחוב, הוא צריך גם כל הזמן להיות בשקט. אחרת, מאיימים השובים שלו, "נסגיר אותך לחמאס שישלחו אותך למנהרות" והוא מסביר: "אתה צריך תמיד להיות מאופק, אם תצעק, מה יהיה אחרי זה? אם לצעוק, זה לצעוק לעצמי".

אתם יודעים מה קורה אחד עם השני? יש ביניכם איזשהו קשר?
אריאל: "כן. אחרי כמה ימים שאני לחצתי עליהם לקבל מידע מארבל, הציעו לי לכתוב לה מכתב", חושף אריאל. ארבל מספרת: "אני הייתי בשוק מהמכתב הראשון. אמרו לי שהוא שיגע אותם".

המכתבים מהשבי

החוטפים לא מפגישים בין ארבל ואריאל בשום שלב. אבל במשך כמה חודשים הם מעבירים ביניהם מכתבים קצרים ופתקים. "זה המון לכתוב על האהבה שלנו, על מה קורה איתנו ביום-יום, על התנאים שלנו, לנסות לבנות איזושהי תמונה של מה שקורה בחוץ", מספר אריאל. "היו גם מכתבים ממש קשים עם מידע מאוד קשה", אומרת ארבל, ואריאל מסביר: "היא רשמה לי במכתב האחרון שהיא שמעה שהיה טבח בניר עוז ושצריך להישאר חזקים כשנצא לגבי מה שנגלה, כי אתה לא יודע כלום. אתה לא יודע אם המשפחה שלך חיה, מי מת, מי נחטף".

התקשורת הזו לא נשארה לאורך זמן. "בתחילת ינואר המכתבים התקצרו, זאת אומרת הפכו לפתק קטן כזה: 'אני בסדר, אוהבת אותך'", מספרת ארבל, שמדגישה כי לא נתנו לה לכתוב יותר מזה. אריאל מוסיף: "פשוט אחרי חודש שכאילו כבר לא נותנים לי, הבנתי שזהו. נלקחת מאיתנו הזכות להמשיך לדבר אחד עם השנייה". וארבל מציינת: "אמרו לי 'אין יותר מכתבים, את לא שואלת עליו יותר. נהרוג אותך, נהרוג אותו'. זהו. המכתב האחרון שלו זה גם פתק קטן, אבל הוא הצליח להכניס איזשהו קוד בתוך המכתב, וככה גיליתי שהמחברת שלי אצלו".

המחברת היא אוסף של ציורים וטקסטים שארבל כתבה ב-50 הימים הראשונים שלה בשבי. כשהעבירו אותה מקום, לקחו את המחברת ממנה. כעבור כמה חודשים השובים שלו נתן לו שקית והמחברת בתוכה. "הוא הביא לי את המחברת כי הוא רצה שאני אהיה רגוע", מסביר אריאל. "בהתחלה לא ראיתי מה יש בפנים, כי הייתי בחושך והייתי צריך לחכות שתהיה קצת שמש חזקה, כדי שאני טיפה אראה יותר. היא רשמה שם תפילות, חלומות שהיו לה. אני שם כמעט בכל עמוד. יש עמודים שלמים שם עם לבבות עם השם שלי ו'אריאל שלי'. עמודים שלמים של רק 'אריאל, אריאל, אריאל, אריאל, אריאל'".

"ציירתי הרבה אותי ואותו מתחת לחופה או במרכז אמריקה", מספרת ארבל. "כמו ילדה קטנה, כמו ילדה בת 12 הייתי מציירת אותנו עם ילדים מסביב. הייתי רושמת המון דברים שאני מנסה להבין עם עצמי, כל מיני דברים שאני שומעת מהמחבלים. הייתי רושמת המון תפילות שהן שלי".

המחברת הזו נשארת איתך עד מתי?
אריאל: "עד הסוף".

מה אתה מבין מהמחברת לגבי התוכניות העתידיות שלה עבורכם?
אריאל: "משפחה וילדים. זה מרגש, זה מציף אותי לגמרי וזה מכניס את הפחד שלא אראה אותה יותר, שלא מימשנו את האהבה שלנו כמו שצריך. מבחינתי זה לא היה יכול להיגמר ככה, זה סוף טרגי".

"ניסיתי לסיים את החיים שלי שם"

הימים בשבי מתארכים והקשר ביניהם מופסק לחלוטין. מעכשיו כל אחד לעצמו: הם לא יודעים דבר אחד על השני, אבל שניהם רואים מקרוב איך נראית אכזריות אנושית. "ראיתי דברים שלא ראיתי בחיים", משתף אריאל. "ילדים הולכים שם כמו כנופיות עם נבוטים בידיים, מגיל 6, 7, 8, מתחילים להסתובב עם סכין במכנס. זאת המחיה שם. אין שם חוקים".

כמה הצבא היה קרוב אליך?
"זה הרגיש כמו קילומטר או שניים. אתה שומע את הטנקים יורים, אתה שומע קרבות ירי. יש לך את התקווה שאולי-אולי הם יגיעו. אבל אתה מאוד מפחד שאם הם יגיע, מתי תחטוף את הכדור? יש להם הוראה מלמעלה, שהדבר הראשון אם צה"ל מתקרב ואין לאן לברוח, אז כדור בראש - הראשון שמת זה החטוף".

יש מחשבות על בריחה?
"כל הזמן. כל הזמן יש מחשבות על בריחה. מה שמנע ממני את המחשבות האלה זה המחשבה שארבל בפנים, שאח שלי בפנים - אם אני אברח, מה יעשו להם?"

ככל שעוברים הימים, התקווה להשתחרר הולכת ונחלשת. הבדידות תופסת את מקומה, הייאוש מתפשט. "כשאתה לבד בשבי, אתה מדבר עם עצמך יותר ממיליארד פעם ביום. זה מעייף", אומרת ארבל. "אתה מדבר עם עצמך כל-כך הרבה זמן. אני הרגשתי על עצמי כשיצאתי שאני לא רוצה את זה. אני לא רוצה לדבר, אני לא רוצה להסביר, אני לא רוצה... כי דיברתי כל-כך הרבה בשבי (פה בראש) וזה אכל לי את הראש כבר".

אריאל מוסיף: "לשבת עם עצמך כל-כך הרבה זמן זה דבר ראשון מחרפן. היו לי פעמים שאמרתי 'יאללה, תורידו עליי טיל וזהו'. כאילו, תסיימו עם הסאגה הזאת כבר. כאילו 'תבואו, תירו לי בראש'. הייתי אומר לשובים שלי 'תהרגו אותי, די'".

ומה הם היו אומרים?
"'יהיה בסדר. גלעד שליט ישב חמש שנים, בסוף שחררו בשבילו אלף מחבלים. אתה תשתחרר'".

ארבל: "אני בעצמי ניסיתי לסיים את החיים שלי שם כמה פעמים. באחת מהפעמים, זה היה לא רחוק מהשחרור שלי ויצא לי לראות צילום רחפן מכיכר החטופים. ראיתי אנשים מחזיקים שלטים של אנשים שאני לא מכירה, ופתאום ראיתי שלטים של אנשים שאני מכירה. ראיתי שלט של אריאל ושלט שלי, שלטים של אנשים מהקיבוץ. ומהרגע שראיתי את זה, לא ניסיתי לסיים את החיים שלי בעצמי שם. לא עשיתי איזושהי שטות".

זה מה שהציל אותך?
"זאת הייתה הפעם האחרונה שניסיתי. כשראיתי את צילומי הרחפן והבנתי שאנשים שאני לא מכירה נלחמים עליי כאילו אני אחות שלהם או כאילו אני בת שלהם, יש לי את המחויבות לחזור לאריאל ולמשפחה שלי, אבל יש לי גם מחויבות לחזור למי שנלחם עליי".

החזרה של ארבל - וההתגייסות למאבק

לפני שנה, בסוף ינואר 2025, אחרי 482 ימים בשבי, ארבל יהוד חזרה הביתה. אריאל רואה בעזה את השחרור שלה: "השובה שלי הביא לי לראות בטלגרם, אני חשבתי שעשו עליה לינץ' שם, ראיתי איזה פחד וחוסר ודאות בפנים שלה לגבי מה שיקרה בשנייה הבאה".

יש הקלה בידיעה שהיא השתחררה?
"כן, האבן הענקית הזאת שהייתה לי על הלב פשוט נעלמה. עדיין יש את המועקה על אח שלי ועל מי שעדיין בפנים, אבל משהו מהדאגות סוף-סוף ירד ממך".

רגע לפני שארבל יצאה מעזה, היא ראתה משהו שלא הייתה אמורה לראות. "כמה ימים לפני שאני משתחררת אני יורדת למנהרה, ושם הם מתעסקים עם הצילומים שהם צילמו אותי", היא מספרת. "ופתאום קופץ סרטון של אריאל, אני שומעת אותו. זאת אומרת, אנחנו יושבים במנהרה והמחבלים לא לידי, אבל אני מצליחה לראות קצת מהמחשב שלהם ואני שומעת את אריאל. אני רואה אותו מחזיק דף עם תאריך ועם הפרטים שלו. אני רואה מה הוא לובש, את השיער שלו, שהוא חיוור. זאת הייתה הקלה נורא גדולה לראות אותו. הייתי צריכה לשמור על פוקר פייס כדי לא להתסיס שם את העניינים. הוא היה נראה חיוור בטירוף, לבן, אבל הגעתי לפה עם משהו להגיד להורים שלו".

הסרטון הזה נשלח למישהו?
אריאל: "לא, היא הייתה היחידה שראתה אותו".

"אחרי שארבל השתחררה, התקווה פרחה מליבי, לא הייתה כבר תקווה. גם עשיתי... ניסיתי יותר שטויות, כבר התחלתי לתכנן בריחה על אמת. הייתה לי זכוכית ששברתי וניסיתי לעשות איתה דברים. אני מרגיש כמו בובה, אתה יושב שם ואומר 'למה זה לא קורה, מה הסיבה? זהו, נשארתי מאחור'. אתה מחכה ומחכה ומחכה וזה הורג אותך מבפנים".

כשארבל חוזרת הביתה היא מתחילה להתאבל על אחיה דולב שנרצח ב-7 באוקטובר אבל היא לא מטפלת בעצמה: היא מקדישה את כל כולה למאבק לשחרור של אריאל והחטופים האחרים. ואם זה לא מספיק קשה, אז בקיץ מתקבל דיווח שהבית שבו אריאל מוחזק נפגע מירי של טיל. "אלו היו חודשים של גיהינום, שחשבתי שהוא נפצע", היא מספרת. "היו שמועות שהוא נפגע ולא ידענו מה המצב שלו ואם הוא שרד את הפגיעה או לא". אריאל היה בקומה התחתונה ולמזלו לא נפגע, אבל ארבל לא יודעת את זה.

בחודשים האחרונים של השבי, אריאל נע בין ייאוש לתקווה. אפילו את המחברת הוא כבר מתקשה לפתוח: "זה מציף אותך מאוד ומכניס אותך למחשבות ולגעגועים שפשוט לא עושים לך טוב, אם אתה לא יודע מה יקרה הלאה אז לראות את זה כל פעם מחדש זה לפתוח פצע אז אתה אומר לעצמך 'בוא נרגיע, נפתח פעם בחודש-חודשיים, מדי פעם כשאני מרגיש מחנק כזה ואני צריך משהו ממנה'".

כשארבל הבינה שאריאל סוף-סוף חוזר, היא הייתה בוושינגטון כחלק מהמאבק לשחרורו. "הייתי באופוריה", היא מספרת כשחיוך מתפשט על פניה. "זאת הפעם הראשונה שהרגשתי שאני מחייכת מאוזן לאוזן וכואב לי ממש. לחץ של התרגשות טובה, ורק רוצים לחזור לארץ ולהכין הכול. וגם חששתי מהיום של רעים, כאילו... איך אני אעמוד בלחץ הזה".

"דמיינתי את ארבל במשך שנתיים"

"ארגנו אותי, אמרו לי בשלוש-ארבע בבוקר אנחנו מעבירים אותך לחמאס", הוא מספר. "לפני שהשתחררתי, הייתה לי שיחה עם איזה מישהו שהסתכל עליי, ואמר לי 'אתה נראה בחור טוב, חבל שאתה יהודי. אולי תתאסלם?' שאלתי 'למה?' ואז הוא אומר לי: 'כי אם תתאסלם אתה לא תלך לגיהנום, אתה תלך לגן עדן'. אני מסתכל ואומר לו: 'אה, כי אתה חושב שחמאסניקים שנכנסו ורצחו ואנסו ושחטו ושרפו את כל הקיבוצים, הם הלכו לגן עדן?' הוא אמר לי 'כן'".

לפני ששוחרר ביקש אריאל לקחת איתו את המחברת, אבל בחמאס סירבו, היא נשארה בעזה. בדרך חזרה הביתה הוא זוכה לפגוש סוף-סוף את אחיו דוד שהשתחרר יחד איתו, ושם הוא גם מתחיל לראות את עצמו. "אח שלי לא ידע שאני מגיע, הוא ידע שמישהו מגיע. קראו לו והוא הסתכל, בהתחלה הוא לא זיהה אותי כי הייתי עם שיער ארוך, לקח לו שנייה ואז התחילו כל האמוציות".

מה אומרים בכלל אחרי שנתיים?
"זה יהיה מצחיק מה שאתה תשמע. הוא ישר צעק 'אח שלי!' והדבר הראשון שאני אומר - אני מסתכל ורואה שהוא עם שיער לבן, קמטים, רזה, לא אכל טוב - ואני אומר לו 'אתה נראה רע'".

אריאל חוצה את הגבול. עוד רגע הוא יפגוש את ארבל ואת המשפחה, וההתרגשות מלווה גם בהרבה חשש. "דמיינתי אותה במשך שנתיים", אומר אריאל. "אני חשבתי שאני אשבור לה את העצמות מרוב החוזק שאני אחבק אותה או משהו, ובאמת פחדתי מרוב החוסר - הרי כל לילה הייתי ישן כשהיא בין הידיים שלי. כשאני מרגיש אותה. לישון שנתיים ככה בלי... הייתי מלטף את הקיר, מדמיין שזה ארבל לפעמים. אתה כאילו מצד אחד מאוד רוצה לראות אותה, מצד שני אתה אומר 'מה אני אשמע כשאני אראה אותה? מה היא עברה?', כי יש שאלות שלא יכולות לחכות - 'קרה לך משהו שם?'"

מה הפחד?
אריאל: "לשמוע משהו שאתה לא רוצה לשמוע"

מה את רואה בעיניים שלו?
ארבל: "שהוא חיכה מלא זמן, מלא".

אריאל: "יותר מדי, כן".

ארבל: "הוא היה חיוור, מאוד חלש כזה, אבל שלם בגופו אז התמקדנו בזה".

מה אומרים בכלל אחרי שנתיים?
אריאל: "זה פחות להגיד, זה יותר המגע. כל הזמן אמרתי לה שהתגעגעתי לריח שלה, להסניף אותה, להרגיש אותה"

ארבל: "אני לא חושבת שדיברנו במפגש הזה, רק אחר כך".

אריאל: "זה היה יותר החיבוק והנשיקה ומה שכל כך חיכינו לו".

אבל הרגע הזה, שהביא איתו הקלה עצומה ושמחה גדולה, הפך מהר מאוד למשהו אחר. "לא הולך להיות פה לאבי-דאבי, היה קטע קשה ברעים", משתפת ארבל. "אחרי כל החיבוקים הלכנו עם כל המשפחה לשבת בפרגולה, אני ואריאל קצת ישבנו בצד, התחלנו לדבר. היו שניים-שלושה משפטים שניסינו להבין רגע, ונפל לשנינו האסימון שהוא לא יודע שום דבר ממה שעברתי בשבי, הוא חושב הפוך לגמרי".

מה זאת אומרת? מה הוא חושב ולא מבין?
אריאל: "גם אם הבנתי, לא רציתי לקבל את זה בשום צורה ואז אתה חוטף את האגרוף בבטן, מרגיש כאילו קרס עליך עולמך. בסוף אותו היום בבית החולים גם ראו מה קרה בגלל זה - התעלפתי, התחלתי לפרכס - יותר מדי אמוציות, יותר מדי עייפות, לא אכלתי טוב, הייתי ער מלפנות בוקר, המון אנשים סביבי פתאום, הגוף שלי פשוט קרס".

הכאב הגדול שמונח בבית

הם חזרו יחד לדירה הזמנית שלהם בקריית גת. שני שורדי שבי שצריכים עכשיו להכיר מחדש. "זה מוזר לחזור פתאום, זה כמו להתחיל את החיים מההתחלה, את הזוגיות מההתחלה", אומר אריאל. "לקום בבוקר, אחרי שבי, הכול מוזר. יש לפעמים כשאני יוצא לטייל עם הכלב ומסתכל על השמיים ועל הצמחים, ופתאום מכה בי תחושת חופש כזאת, שאני יכול לעשות מה שבא לי. זה עדיין קצת מוזר לפעמים".

מהצד הם נראים לרגע כמו זוג שחזר לשגרה, אבל בתוך הבית הזה מונח גם כאב גדול. "הייתה לי כוונה ורצון מאוד גדול להחזיק עד שאריאל חוזר את הדבר הזה שלי, כי הוא הבן אדם הכי קרוב אליי והוא מי שאני רוצה לשתף אותו ולספר לו, ושנינו לא שם עדיין. זה מאוד קשה", אומרת ארבל. "אני כל כך מעריכה ומעריצה את החטופים שמצליחים לשבת ולפתוח את הפה ולספר ולפתוח את הטראומה שלהם, לפתוח את המזוודה. אני חושבת שהשינוי אצלי היה עד ה'עובדה של רומי' האהובה שלנו. הדחקתי טוב עד אז, החזקתי טוב".

ב"עובדה של רומי" חשפה רומי גונן את האלימות המינית שחוותה בשבי. "הזדהיתי עם המון דברים שהיא אמרה שם, מבחינת הפער שהיא הרגישה כשהיא נפגשה עם הבנות במנהרה כשכל אחת סיפרה מה היא עברה", מסבירה ארבל. "אבל גם אחרי שיצא לי לראות את הזוועות שרומי הייתה צריכה לעבור, הפער נשאר. כי זה מלא-מלא זמן, ואת הדברים שאני עברתי, עברתי מההתחלה ועד הסוף, אז הם במזוודה סגורה-סגורה".

הכאב נהפך אצלם לחלק מהחיים ואריאל החליט גם לחרוט אותו על גופו. עוד לפני השבי, הוא רצה לקעקע אריה על הגב, אבל האריה הזה אחר. "במהלך השבי החלטתי לעשות צד שהוא כועס ומצולק וצד שהוא רגוע", מסביר אריאל. "אני עושה את החצי המצולק בצד שמאל כי זה הצד של הלב, ובצד השני את הצד הרגוע, הצד של פעם. הוא עדיין קיים בי, פשוט זה לא אותו דבר".

"להחזיק את כל השברים"

הם נושאים איתם כל כך הרבה צלקות ונושאים גם עלבון, כי אחרי שחזרו מהשבי נותרו במדינה רבה לבד. "יש עזרה (מהמדינה), אני לא חושב שמספיק, אני מאוד מפחד שזה יהיה כמו ניצולי שואה בסופו של דבר, שישכחו אחרי כמה שנים", חושש אריאל.

וברמה האישית, מי מהשרים מתקשר להגיד לך "כמה טוב שבאת הביתה?"

"אף אחד".

על הקירות בבית שבו גרו יחד בניר עוז עדיין אפשר לראות את כרזות החטופים, לידם מילים שנכתבו על הקיר בכתב יד, גם של ארבל. כשהדחפורים עלו על הבית, אריאל עמד שם וצילם בשביל ארבל, זיכרון אחרון מהחיים שהיו להם פעם: "היא לא מצליחה לבוא, זה קשה לה מדי. אני מרגיש שאני צריך להיות שם בשבילה, שאני צריך להחזיק את כל השברים, את כל מה שהתפרק בשנתיים האלה"

"מרגישים שלא נשאר כלום מהחיים שהיו פה פעם, זה שם את החותמת הסופית שממשיכים הלאה, שאין כבר בית לחזור", הוא מסכם מול הריסות הבית. "אני מרגיש ריקנות כזו שזה הסוף של החיים בקיבוץ, הסוף של הכול. עכשיו זה לבנות בית חדש, להתחיל חיים חדשים ולהמשיך הלאה".

הם קיבלו החלטה להישאר כאן. לא לחזור לניר עוז, אבל לבנות את ביתם בישראל לצד האנשים שנלחמו עבורם כשהיו בשבי. "לא הייתי רוצה לגור בשום מקום שהוא לא עם העם הזה, עם האנשים האלה שהחזירו אותנו", אומרת ארבל. עכשיו הם מגייסים כסף לפרק החדש בחייהם.

מה הכי יעזור לכם להתחיל איך שהוא את החיים?
אריאל: "לבנות בית, להקים משפחה, להיות עם החברים שקרובים אלינו".

ארבל: "לנסות להתקרב לחיים שהיו לנו לפני 7.10, עם הבנה ברורה שזה לא יהיה כבר אותו דבר, אבל לנסות להתקרב לזה - לחיים פשוטים, צנועים, בית שהוא של שנינו, שאנחנו יכולים להקים בו משפחה. אני יכולה לשבת פה שעות ולבכות ויהיה לי קשה, אבל בסוף אני פה".

כמה זה עוזר להישען על האיש הזה?
ארבל: "זה הכול עכשיו. הוא הבן אדם הכי קרוב אליי, לפני 7.10 ואחרי 7.10".

אריאל: "אני ארים אותה. היא תחזור להיות, אולי לא מי שהיא הייתה, אבל היא תחזור לחיות. ונביא ילדים וזה ירים אותנו. אני בטוח".

תחקיר: מאי פכט