חגי מטר, בן 27 מתל אביב, מתארגן לעוד יום שישי. משהו לאכול, נעליים גבוהות, וגם פדים של אלכוהול. זה עוזר נגד הגז. אם זה עדיין לא ברור, יש בדירה מספיק רמזים שמבהירים שלמרות הסנדוויץ' - פיקניק זה לא הולך להיות.
"אני יוצא להפגנות בשטחים כבר 12 שנה", הוא מספר, "עם הפסקה של שנתיים כשהייתי בכלא", שם הוא בילה משום שסירב לשרת בצה"ל בשל מה שהוא מכנה "טעמי מצפון".
"פטריוט זה מישהו שאוהב את המדינה", אומר חגי. "השאלה היא מה זה מדינה? אם המדינה זה הממשלות והצבא וכל מי שמיישם כיבוש וכל מי שמקצץ בתקציבים ופוגע באזרחים, אז לא אז אני לא אוהב את המדינה. אבל אם המדינה זה האנשים והחברה והמקום והשפה והתרבות - אז אני כן". הוא תומך בחרם הפלסטיני על תוצרת ישראלית, זאת במטרה להכריח את ישראל לסגת מהשטחים. "אני תומך במשיכת השקעות מכל ישראל, כן", הוא מדגיש.
הגדר תיהרס בקרוב - ההפגנות עדיין נמשכות
אנחנו בדרך להפגנה השבועית בכפר הפלסטיני בילעין, ויש עוד מישהו שעושה דרכו לשם. אלוף משנה סער צור, מח"ט בנימין, הוא הגיבור השני של הכתבה שלנו. "זה שטח המריבה כביכול של אנשי בילעין", הוא אומר. הגדר שבנתה המדינה הפקיעה את השטחים האלו מבילעין לטובת ההתנחלות מודיעין-עלית. אחרי שנים של עימותים, וגם התערבות של בג"ץ, נקבע שהגדר תיהרס לטובת החומה שנבנתה קרוב יותר ליישוב היהודי. כך שהכפר יקבל בסופו של דבר את רוב השטח שנלקח ממנו. אבל בינתיים, בינתיים הגדר עדיין עומדת.
אל"מ צור אומר כי הגדר הזו מנעה פיגועים, "בוודאות של מאה אחוז, ולא אחד ולא שניים". ההפגנות על הגדר הפכו לשגרה שבועית, ולכיכר בבילעין זורמים פעילים שמגיעים מרחבי העולם – מדנמרק, מקנדה, מסיאטל. ואם יש תיירים - יש כבר תעשיית מזכרות קטנה. וגם אתם, אגב, משלמים על ההפגנה הקבועה הזאת. "בחודש אנחנו משלמים כמה עשרות אלפי שקלים", אומר מח"ט בנימין. "מעל חמישים אלף שקל בהפגנה שבועית".
אבנים באוויר, סירחון וגז מדמיע לקינוח
כללי המשחק ברורים מאוד, ויש אפילו לו"ז קבוע ל"שריקת הפתיחה". כשנגמרת התפילה במסגד, מתחילים לרדת למטה לעבר ההפגנה, עד שלוש – אז חוזרים הביתה לאכול צהריים ולנוח. שני הצדדים כבר בעמדות לתדרוך אחרון. החיילים נערכים לפיזור ההפגנה, והמפגינים מהעולם מקבלים הסבר על הנשק של צה"ל. "הנשק הראשון שהם משתמשים בו הוא גז מדמיע", מסבירה אחת ממארגנות ההפגנה. "הדבר הכי מסוכן בו הוא המיכל ממנו הוא יוצא. כשתראו מיכל של גז מדמיע פשוט תתרחקו ממנו. זה צורב זה מכאיב לעיניים, זה מקשה על הנשימה". גם העיתונאים מוכנים - ואפשר להתחיל.
ההפגנה מתחילה בקריאות בעד הפלסטינים, ובהנפת תמונתו של יונתן פולק - אחד הבולטים שבאנרכיסטים שנעצר והוכנס לכלא. "האדמה הזאת שייכת לכפר אפילו לפי החוק הישראלי, ואין שום צידוק לתקוף את ההפגנה הזאת", צועק חגי במגאפון.
ההפגנה מתפתחת מהר מאוד לניסיונות לחצות את הגדר ולפגוע בה. הכול יימשך לפי התסריט המדויק: אבנים מצד אחד, גז מדמיע והתזת נוזל מסריח מצד שני. "אנחנו נמשיך בהפגנה הזאת כל עוד שהגדר תעמוד, וגם אם תזיזו אותה עשרה מטרים אחורה, ועשרים מטרים אחורה, כל עוד שהיא לא תעמוד בגבול החוקי של מדינת ישראל - אנחנו נמשיך עם ההפגנות האלה, ולא נוותר", צועקים המפגינים.
מולם מתייצב מח"ט הגזרה. "עכשיו אומרים שההפגנות לא אלימות, תראה מה קורה פה על הכביש. אוכלים אבנים, אוכלים פה... ראית כמעט מכות. תיזהרו!", הוא אומר גם לנו. אנחנו מדלגים בין שני עברי הגדר, "נהנים" ממה שלכל צד יש לתת – אבנים, המכונית שמתיזה נוזל עם ריח פגר, ולקינוח כמובן גם גז מדמיע. יום שישי בלי לבכות קצת זה לא יום שישי. אחד החיילים אף נפצע קל בראשו מאבן שזרקו המפגינים.
שש שנים של ריטואל שחוזר על עצמו
אחרי שעתיים של התנגשויות, מגיעה כצפוי שריקת הסיום. ההפגנה נגמרת, וכל מי שנשאר עושה זאת על דעת עצמו. וכך חוזר הריטואל הזה בכל סוף שבוע, כבר שש שנים. נדמה שלפחות בבילעין הוא לקראת סיום, כי כשתסתיים העבודה על החומה החדשה ותוסט הגדר - יהיה קשה להמשיך ולהתעמת כאן.
הקרבות יימשכו מן הסתם בכפרים אחרים, שגם בשטחיהם נגסה גדר ההפרדה. ובכל זאת אי אפשר שלא לראות כאן את חוסר המחשבה המוקדם של המדינה, כשקבעה את הגדר במודע על הקרקע הפלסטינית. לתהות על מתיחת גדר שבקרוב תיהרס, ואיתה ירדו מיליונים לטמיון. להתעצב על הנפגעים במהלך השנים - חייל מגב שאיבד עינו בזריקת אבן או שני פלסטינים שנהרגו. לבכות על ישראל וצה"ל, ועל התדמית שנהרסת עם התמונות שמשודרות מכאן ברחבי העולם מדי שבוע.
ואם תרצו, יש כאן גם משל על מה שקורה לחברה הישראלית. משהו שמתבטא בסיפורם של שני ישראלים שנפגשים בכל שבוע למרות שאף פעם לא נפגשו.
בהכנת הכתבה השתתפה עפרי יהב
