בשבוע שעבר צוינו בישראל ובעולם 70 שנה מאז ההצבעה הגורלית באו"ם על תכנית החלוקה בכ"ט בנובמבר - אך כיצד נערכה הנהגת היישוב העברי לתוצאות ההצבעה, ובעיקר להשלכות הביטחונית? הבוקר (ראשון) נחשפו לראשונה פרטים חדשים על ישיבה גורלית, ימים ספורים לפני הדיון באו"ם, בה הוחלט על הדרך בה יהפוך צה"ל לצבא העם - והמסמכים הראשונים בהם תוכננו יעדי הגיוס של צה"ל. כמו כן, אוסף צילומים נדיר מימי הקמת המדינה מתפרסם לראשונה.
להורדת המסמכים המקוריים לחצו כאן
המסמכים מהישיבה המכריעה והתמונות ההיסטוריות של הצלם הישראלי פרד צ'סניק מתפרסמות הבוקר על ידי ארכיון צה"ל במשרד הביטחון, שמציין בימים אלה 70 שנה להקמתו. צ'סניק תיעד בשנות הקמת המדינה רגעים היסטוריים, בהם מצעדים צבאיים, הפצצת תל אביב, הגעת ויישוב עולים חדשים וגם תקיפת האונייה אלטלנה. עוד מפרסם ארכיון צה"ל כרוזים היסטוריים מהגיוסים הראשונים לצה"ל.
גולדה מאירסון (כך נקראה אז גולדה מאיר, לימים ראש הממשלה) ניהלה את ישיבת "מרכז המפקד לשירותי הציבור", שהתקיימה ב-19.11.1947 בתל אביב - 10 ימים לפני אותה הצבעה באו"ם. בישיבה שניהלה מאיר סוכם על חוק גיוס חובה ונקבע כי בתוך שבועות ספורים יחלו הגיוסים לצה"ל. מעניין לגלות כי באותה ישיבה לא נקבע באופן סופי משך תקופת השירות של המתגייסים הטריים, וגם סוגיית גיוס הנשים "נדחתה" לדיונים נוספים.
גם התקציב למחזורי הגיוס הראשונים נחשף
על פי ההחלטות שקיבל מרכז המפקד (שכונה גם "מפקד העם"), חובת הגיוס חלה על כל הגברים שנולדו בין 1922 ל-1930, כלומר מגיל 17 ועד גיל 25. לצורך הגיוס, הוחלט על ביצוע מפקד גילאים דחוף של גילאי 18-25, כדי להבין את עתודת הכוחות העומדים לרשות המרכז. לצורך כך תוקם לשכה סטטיסטית שתרכז את הנתונים לטובת לשכות הגיוס שיפתחו.
יום ההכרזה הרשמית בתקשורת על צה"ל כצבא העם נקבע ל-1 בדצמבר ופתיחת הגיוסים והמפקד נקבעו לחג החנוכה, שחל שבוע לאחר מכן. תקציב כל הפעולות שנדרשות לצורך גיוס החובה הועמד בשלב זה על 7500 לירות ארץ ישראליות.
"שירות נשים יישקל בהמשך"
בין ההחלטות בישיבה, סוכם כי למגוייסים יחולקו כרטיסים בצבעים שונים על פי משך השירות: כרטיס אדום לשירות מלא, כרטיס ירוק לשירות חלקי, כרטיס כחול לבעלי משפחות עם ילדים, כרטיס ורוד לבעלי תפקידים בשירותים הציבוריים וכרטיס לבן לבעלי פטור רפואי. המערערים על הכרטיס והסיווג שניתן להם קיבלו "כרטיס ירוק 2".
על פי ההצעה שאושרה בישיבה, בני ה-17 (נולדו ב-1930) יחויבו ב"שירות חלקי במקום מגורו הקבוע", בני 18 בשירות מלא במחנות מרכזיים ומתגייסים מבוגרים יותר (19-25) בשירות חלקי במקום המגורים הקבוע.
לפי הפרוטוקול, שירות מלא "פירושו הצטרפות לחטיבה המגויסת לתקופה שעליה יוחלט על ידי המרות הלאומית המוסמכת", ולעומת זאת שירות חלקי הוגדר כאימונים של 50 יום לשנה לסירוגין (שבועיים רצופים ולאחר מכן מקטעים של 3 ימים לחודש במשך שנה אחת): "שירות זה חל על רווקים ונשואים שאין להם ילדים".
מאיר: אין מניעה מצפונית לגיוס למטרות הגנתיות
יכולת מרכז המפקד לגייס נגעה גם לתפקודים שהוגדרו כ"שירותים ציבוריים חיוניים" – דואר, טלגרף, רכבת, נמל ועוד. ועדת המפקד תוכל להציב בשירותים אלו מועמדים מתאימים. כמו כן קבעה הוועדה כי שירות נשים "יישקל בהמשך" וייקבע בהחלטה מיוחדת: עוד סוכם כי צבע הכרטיסים של הנשים יהיה ורוד. גם גיוסם של אנשי "אגודת ישראל" נדחה: בישיבה סוכם כי סוגיית הגיוס שלהם תיקבע בהמשך בדיונים עם ההנהגה של אגדות ישראל.
יו"ר הוועדה גולדה מאיר הבהירה בישיבה כי היא מתנגדת לשחרור מטעמי מצפון: "לא ברור על איזה טעמי מצפון דובר שם. כוונתינו לגייס אנשים למטרות הגנתיות ובכך לא יכולה להיות מניעה מצפונית". אחד מחברי הוועדה, א. שכטר, ביקש להדגיש בפנייה אל הציבור "לא רק את חובת ההתייצבות, אלא גם את הזכות במילוי החובה".
"חובה ציבורית ליישוב"
עוד הבהירה מאיר בישיבה כי "יש צורך לקבוע את כללי השחרור מתחילת העבודה, כדי שלא יהיו מקרים של הפלייה ושל שרירות". בנוגע לארגונים הביטחוניים האחרים שפעלו בארץ באותה התקופה אמרה מאיר: "יש ביישוב כוח ביטחוני מוכר אחד ואין אנו יכולים לראות בפעילות איש זה או אחר במסגרת אחרת מילוי חובתו, ועל אחת כמה וכמה לא לראות בזה שאלת מצפון".
בהמשך ציינה מאיר כי רופאים יהיו "הפוסקים האחרונים" בנושא שחרור מטעמי בריאות, והבהירה כי בנוגע ל"שחרור מטעמים אחרים" אין אפשרות לגבש תקנון שיגדיר מראש את האפשרויות השונות של בקשה למתן שחרור מגיוס. עוד נכתב בפרוטוקול בשם הוועדה: "אנו מציעים לא לעשות את העניין כהתנדבות חופשית אלא כחובה ציבורית ליישוב, התנדבות לא של חובה תוצע לכל הגילים ולכל מי שיראה בכך". בתום הישיבה, אגב, הוחלט לקים דיון נוסף שבועיים לאחר מכן - ב-3 בדצמבר 1947, ובין הישיבות התקבלה החלטת האו"ם בעד תכנית החלוקה.
כמה נענו לקריאת הגיוס?
בטבלה שהוצגה בישיבה, אנשי מרכז המפקד לשירות הציבור העריכו כי בארץ היו אז 81 אלף גברים בין גילאי 8-35 המסוגלים לשרת. כאשר מנכים פטורים רפואים (כ-13 אלף גברים), "מרותקים למקומות עבודה" ומשוחררים מגיוס קרבי (בהם בנים יחידים ונשואים עם ילדים), העריכה הוועדה כי "נשאר איפה לגיוס בסך הכל עוד 23 אלף גברים" שמסוגלים לשרת שירות קרבי מלא לקראת המלחמה.
בכרוזי הצווים שפורסמו לאחר הישיבה נכתב: "נוער, העם והמדינה הנבנית קוראים לכם לשירות" וצוין כי כל איש ואישה בני 17-25 צריכים "להעמיד את עצמם לתפקידי ביטחון ועבודות חיוניות". עוד נכתב: "בימים אלה מתגשם חזונם וכמיהתם של שמונים דורות בישראל: היישוב העברי בארץ, חלוץ האומה, זכה להיות נושא ההגשמה של המדינה העברית! נוער עברי, הישמע לצו!".
כרוז נוסף כלל את ההצהרות הבאות: "צו ההתייצבות למפקד ניתן! זכות וחובה קדושה הן לנו שביצוע תקוות ישראל ניתן בידינו. נשמע לצו, נעשה ונקיים!". באופן פיוטי הוגדר המפקד כהמשך טבעי של גורל העם היהודי: "ממודיעין ויודפת, מחומות גיטו ורשה וממחנות נדחינו, מספינות ההעפלה ומאדמת האבות – עולה וגוברת הקריאה האחת: היחלצו לשירות העם! איש בל ייעדר!".
מסמך נוסף שפורסם היום חושף כי בעקבות הקריאה, 20,349 איש התייצבו ללשכות הגיוס - מתוכם 3,887 גויסו בכרטיס אדום לשירות מלא והיוו את המתגייסים הראשונים לצבא העם על פי חוק השירות החדש.
עוד פרסם ארכיון צה"ל מכתב שנשלח כחצי שנה לאחר אותה ישיבה, על ידי "ראש הממשלה הזמנית" דוד בן-גוריון, שכיהן גם כשר הביטחון. במכתב ששלח בן-גוריון ללוי אשכול (אז שקולניק) וד"ר בנימין אבניאל ב"מרכז המחקר לשירות העם", ראש הממשלה בישר להם כי שמו של המרכז יוחלף ל"מרכז הגיוס של משרד הביטחון (הממשלה הזמנית)".
עוד קבע בן-גוריון באותו מכתב את תפקידי מרכז הגיוס, בהם "לבדוק, בעזרת מנגנון מתנדבים מחוגי הציבור, את כל הבקשות לדחיה, שחרורים והעברות במסגרת פעולות הגיוס". כמו כן הורה ראש הממשלה לאנשי מרכז הגיוס "לבצע את כל הצווים, החוקים וההחלטות שפורסמו עד עכשיו" ואלו שיפורסמו בעתיד על ידי משרד הביטחון והממשלה הזמנית.
