למפגש המרגש ב"יד לשיריון" שנערך השנה לראשונה, הגיעו מדריכות השיריון לדורותיהן מכל קצוות הארץ. מאז שנפתח קורס ההדרכה הראשון ב-1978, מובילות המדריכות את החיל ומעבירות הלאה ידע טנקאי רב, שלעיתים נדמה שלא קיים אפילו אצל השיריונרים המנוסים ביותר. לרגל המפגש המרגש אליו הגיעו עשרות מדריכות, חלקן כבר נשואות עם ילדים, חלקן כלל לא חיות בארץ, צפים על פני השטח כל הסיפורים המרתקים והתמונות המרגשות של הקמ"דיות (קורס מדריכות).
לעדכונים נוספים ולשליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לחדשות 2 בפייסבוק
על קורס מדריכות השריון מפקדים כדרך קבע לוחמים גברים, אך ב-1996 חמש מדריכות יוצאות דופן ביקשו לקרוא תיגר על המערכת ובאירוע נדיר בהיסטוריה של החיל - זכו לצאת לקורס מפקדי הטנקים השמור לגברים בלבד ולפקד על שני קמ"דים, בטרם בוטלה היוזמה.
"כשהיינו מדריכות התחילו דיבורים בחיל על למה שלא יהיו בנות שידריכו בנות", מספרת ענת רובינשטיין, אחת מחמש המדריכות שזכו לקורא לעצמן "מפקדות טנקים". "כשהתחילו הדיבורים על להוציא בנות לקורס אנחנו מאוד התלהבנו והתחלנו לדחוף את זה קדימה. כל הזמן ניסו להעלות בעיות ללמה לא, כמו למשל שזה רק בנים ואז איך גרים ביחד, ומה קורה כשיורדים לשטח ונמצאים שם שבוע שלם מבחינת היגיינה ושירותים ואפילו דברים הזויים כמו זה שהאפוד של הגברים לא מתאים לאנטומיה של הנשים, אבל אנחנו רק הראנו להם כל הזמן למה כן".
"הסכמנו לחתום שס"ן (שירות סדיר נוסף) בשביל זה והקורס עצמו עבר מצוין", היא מספרת. "ישנו במגורי בנות בנפרד והבנים היו באים להעיר אותנו לשמירות. היינו משקימות את עצמנו לבד ומצטרפות לפלוגת הבנים. גם חילקו אותנו בין הטנקים ככה שלא היה לנו 'טנק בנות'. עשינו הכל. גם כשירדנו לשטח לא היו לנו בעיות עם מקלחת ושירותים". ענת מספרת כי מצד יתר הלוחמים בקורס, הן קיבלו את מלוא התמיכה. "הבנים בקורס הגיבו לזה מדהים", היא אומרתם. "היה פירגון מלא, היינו חלק מהפלוגה לגמרי".
גם ברגעים הקשים, הן התאמצו להראות שהן כמו הבנים. "פעם אחת ירדנו לשטח ואחד הטנקים פרס זחל באמצע הלילה", היא משחזרת. "היינו צריכות בלילה, בחושך, לתקן את הזחל. כל הלילה היינו ערות כדי לתקן עם אנשי החימוש. ידענו שאין פה מקום להגיד אני עייפה או קשה לי, אבל אני לא חושבת שזה בגלל שאנחנו נשים, אלא בגלל שזה תפקיד שבאמת דורש הרבה".
"אכלנו מור"קים"
בין הסיפורים של מדריכות השריון אפשר למצוא גם לא מעט גאווה משפחתית. כך למשל חן בן ארי מקמ"ד 68, שכלל לא רצתה ללכת לשריון, אך אביה השריונר הוותיק לא הותיר לה ברירה. "לאבא שלי יש 3 בנות והוא היה שריונר מורעל", היא מספרת. "אכלנו מור"קים (סיפורי מורשת קרב) לארוחת בוקר ולא הייתה ברירה אלא ללכת לשריון".
כשבן ארי התקבלה לשריון, אבא שלה התחיל לעבוד. "במשך חצי שנה הוא עשה לי אימונים", היא מתארת. "הגעתי מוכנה ברמה של מפקד טנק. הפעם הראשונה שראיתי את אבא שלי בוכה זה היה בטקס סיום הקמ"ד שלי. בלעדיו אני לא בטוחה שהייתי מסיימת את הקורס. בסוף יצא שהיה לי רישיון לטנק לפני שהיה לי רישיון לאוטו".
כשאירית דרובינר אלקלעי סיימה את קמ"ד כ"ד בשנת 1988, היא לא דמיינה ש-25 שנה אחרי, גם הבת שלה תסיים את אותו הקורס, קמ"ד 105. אירית ומשפחה חיים היום בחו"ל אך בתה, בר, עלתה לארץ כחיילת בודדה והחליטה ללכת דווקא בעקבות אמה, לשריון. "ברגע שהיא קיבלה את המנילה שלה היא יכלה לבחור כל תפקיד הדרכה, אבל אז התחלנו בעדינות להגיד שזה חייב להיות שריון כי גם בעלי שריונר והכרנו בסיירים", היא מסבירה. "אצלנו אומרים - פעם שריון תמיד שריון".
מחדרה בבית הספר לשריון בשיזפון, מספרת לנו בר על הרגע שקיבלה את הבשורה. "כשאמרו לי שקיבלתי את התפקיד לא סיפרתי לאמא", היא אומרת. "היא כל הזמן לחצה לדעת אם יש תשובה - וברגע שסיפרתי לה היא התחילה לבכות. היא ניסתה קצת להכין אותי לתפקיד, אבל עבר כל כך הרבה זמן. אני מדריכה במגמה שבכלל לא הייתה קיימת כשהיא הדריכה. אני מספרת על דברים שעשיתי וזה נחמד שהיא מבינה את השפה והמושגים".
לחץ משפחתי
בבית משפחת מילר האהבה לשריון הגיעה דווקא מהאחיות. נטע פורברג, היום בת 32, התגייסה בשנת 2001 לקמ"ד ס"ו. אחריה הגיעה לחיל גם אחותה קרן שהתגייסה לקמ"ד 79 ולבסוף גם האחות הקטנה זוהר שהלכה בדרכן. "ביום המבחנים למדריכות יח"ש הייתי בטוחה שאני רוצה להיות מדריכת הנדסה, אבל מדריכות השריון פשוט נראו מגניבות שאמרתי שאני חייבת ללכת להיות מדריכת שריון", מספרת נטע. "אני מאוד נהניתי והיו לי הרבה סיפורים ובגלל שאנחנו אחיות מאוד קרובות לאחות הקטנה לא ממש השארנו ברירה. אולי אפילו קצת הגזמנו".
אחותה השנייה קרן רצתה ללכת בעקבותיה, אבל צה"ל אפילו לא הציע לא את האפשרות. "כתבנו מכתבים לצבא על כמה ששריון זה חלק מהמשפחה ובסוף זה עבד", מספרת נטע. "זוהר דווקא רצתה ללכת לתפקיד הדרכה אחר אבל הפעלנו קצת לחץ של אחיות. היינו יושבות ונואמות לה למה כדאי לה. בסוף היא קיבלה מצטיינת בקורס".
השיחות המשפחתיות, לא קשה לנחש, עסקו כמעט רק בדבר אחד. "היינו יושבות סביב השולחן ומדברות שריון", מתארת נטע. "ההורים היו משתגעים מהסלנג ולא מבינים על מה אנחנו מדברות. אין ספק שללכת שלוש פעמים לטקס הסיום בלטרון היה כל פעם מרגש מחדש. גם לבת שלי אני אמליץ ללכת להיות מדריכת שריון".