ה-30 ביוני לרוב לא מזכיר לישראלים אירוע יוצא דופן, אבל בתחילת שנות ה-80 התאריך הזה סימן את סופה של מערכת הבחירות הסוערת, הגורלית והאלימה ביותר שידעה מדינת ישראל: הבחירות לכנסת ה-10 בשנת 1981: המערך בראשות פרס מול הליכוד בראשות בגין. הבחירות החלו את תקופת התיקו הפוליטי במדינה והשאירו בחברה הישראלית צלקות שלא נעלמו עד היום.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
ארבע שנים קודם לכן צוין תאריך שהישראלים זוכרים הרבה יותר טוב: ב-1977 התחלף לראשונה השלטון בישראל עם סיום מערכת הבחירות לכנסת התשיעית. הליכוד ובגין הביסו לראשונה את שלטון העבודה. ארבע שנים מאוחר יותר, הישראלים הגיעו לראשונה לבחירות במצב ביטחוני רגוע יחסית: הסכם שלום ראשון, הגבולות עם ירדן וסוריה היו שקטים והאינתיפאדה הראשונה בשטחים תפרוץ שנים מאוחר יותר - ב-1981 הישראלים עוד עשו קניות בעזה.
בהתאם למדיניות הימנית של מרכיבי הליכוד - חירות והליברלים, ביצעה ממשלת בגין ליברליזציה כלכלית בשוק הסוציאליסטי שירשה מהמערך. במשק הישראלי התגברה התחרות וירדה ההתערבות הממשלתית, אבל הליברליזציה הביאה להיחלשות דרמטית של הלירה הישראלית והאינפלציה גדלה למספרים תלת ספרתיים. החלפת הלירה בשקל לא ייצבה את המשק, והמחירים שכעת לא היו מפוקחים כולם בידי הממשלה עלו דרמטית.
השד העדתי יצא מהבקבוק
כך, בבחירות הנושא המדיני לא עמד במרכז, אלא נושאים חברתיים וכלכליים. אם עד 1981 תעמולת הבחירות התמקדה במפלגה ובאידיאולוגיה (אם כי הייתה נשכנית לא פחות) אז לראשונה התעמולה הייתה אישית: בגין נגד פרס. חוקרי תקשורת מעריכים כי הסיבות לכך היו העמקת ההשפעה האמריקנית על ישראל, הטלוויזיות שנכנסו בתקופה זו לכל בית ובעיקר - היווצרות שתי מפלגות יריבות ברורות עם שני מנהיגים כל כך שונים.
בתעמולת הבחירות מנחם בגין הרבה להזכיר את 29 שנות שלטון המערך ואת העוולות שהוא גרם לטענתו לאוכלוסייה. את עצרות הבחירות הוא פתח בשאלה "האם שמתם לב שבשנים האחרונות נעלמה מן הארץ המילה 'פרוטקציה'?", והזכיר את זכויות היתר מהן נהנו אלה שהיו קרובים לצלחת של מפא"י - ההסתדרות, הקיבוצים ומושבי תנועת העבודה. את מפגיני העבודה הוא כינה "אלה שבאו במשאיות ובאוטובוסים של הקיבוצים".
בתעמולה היה אלמנט עדתי ברור. רוב מצביעי הליכוד היו ספרדים, ורוב מצביעי המערך היו אשכנזים. המרצע יצא מן השק ב"נאום הצ'חצ'חים" של דודו טופז בכיכר מלכי ישראל בתל אביב - מה שהוביל את בגין למה שנחשב לאחד הנאומים המכוננים בפוליטיקה הישראלית, באותו מקום למחרת, כשהזכיר בדרמטיות את עולי הגרדום שהתאבדו לפני שהבריטים הוציאו אותם להורג - אשכנזי וספרדי.
בכיר העבודה יצחק רבין סייע - לליכוד
לליכוד סייעה היריבות הבלתי נגמרת שבין ראשי העבודה פרס ורבין. מדי ערב בתשדירי התעמולה שזכו בימי הערוץ הבודד לרייטינג אסטרונומי כוכב תשדירי הליכוד, ספי ריבלין, הקריא מספרו של רבין "פנקס שירות" את הערותיו הארסיות נגד פרס, ושאל בציניות האם שניהם בכלל מצביעים לאותה מפלגה. רבין אמנם הבטיח לכהן כשר הביטחון בממשלת פרס אם יזכה, אך הוא עשה זאת בחוסר רצון בולט ולא סייע לקמפיין הסוער שהשתולל ברחבי הארץ כפי שהיה מצופה מראש הממשלה לשעבר ומועמד לשר הביטחון.
ספי ריבלין מקריא מספרו של רבין בתעמולת הבחירות (החל מ-0:39):
שלושה שבועות לפני יום הבוחר, הורה ראש הממשלה בגין להפציץ את הכור הגרעיני שבנה סדאם חוסיין בעירק - והכור חוסל בביצוע מושלם של חיל האוויר. למרות השמחה בישראל, כל אומות העולם תקפו את ממשלת בגין על המהלך, לא רק העולם הערבי והגוש המזרחי - אלא גם צרפת, פטרונית הכור וממשל רייגן בארה"ב. לאחר המבצע, נודע שיו"ר האופוזיציה פרס ידע עם המבצע ובגלל שהוא שוחח עליו עם אישים לא מוסמכים בגין נאלץ לדחות אותו.
בעוד שהליכוד האשים את פרס - שר הביטחון לשעבר - בהפקרות ביטחונית, פרס טען מצידו שבגין לא היה צריך לפרסם שהוא תקף את הכור. "אני הייתי אחראי להקמתם של שני הכורים הגרעיניים בישראל (בשורק ודימונה). שמעתם אותנו מדברים על זה? בשביל מה היה צריך בגין לפרסם שאנחנו עשינו את הפעולה? רק בשביל בחירות!", אמר פרס באחת מעצרות הבחירות. זאת הייתה תגובתו של בגין:
ב-1981 הבחירות לא התנהלו בפייסבוק, אלא בטלוויזיה וברחוב. הערוץ היחידי באותם ימים נשלט בידי תומכי העבודה ברשות השידור. יו"ר הרשות טומי לפיד נאלץ להילחם בעיתונאים שהיו מזוהים עם העבודה ללא הרף, וגם המגיש הראשי של הטלוויזיה הישראלית חיים יבין הודה לימים שהרשות תמכה בפרס. בתגובה, בגין הוריד את הבחירות לרחוב: ב-16 עצרות ענק ברחבי הארץ בגין שילהב בכוח הרטורי שלו את ההמונים, תקף את 29 שנות שלטון המערך והזכיר כי הוא הביא הסכם שלום אחד בעוד שהמערך ניהל ארבע מלחמות.
השלכות ניכרות על החברה והמדינה עד היום
הטענות של המערך שבגין לא בריא נראו מגוחכות לנוכח נאומיו הסוחפים בכיכרות הערים. כשפרס ניסה לנהל כמו בגין עצרות בחירות המוניות הוא נקלע תכופות לעימותים מכוערים עם תומכי הליכוד, שהידרדרו לעתים לאלימות נגד מוסדות ותומכי המערך, ובעיקר - לפרס לא היה את הכוח הרטורי ויכולת השכנוע של בגין.
התוצאות היו צמודות: 48 מנדטים לליכוד, 47 למערך, ותמיכת המפלגות הדתיות הביאה את בגין לעמוד בראשות ממשלתו השנייה. בגין לא יכל להתאפק וכבר בערב הבחירות לעג למערך שחגג אחרי המדגם (השגוי) ואמר: "מה יהיה עם הנשיקה של רבין לפרס? הרי הוא צריך להחזיר את הנשיקה הזאת!".
ממשלת בגין השנייה הייתה כישלון לכל הדעות: זו הייתה הממשלה שאיבדה לחלוטין שליטה על הכלכלה שנכנסה והובילה למשבר הכלכלי הקשה ביותר מאז קום המדינה. זו גם הייתה הממשלה שוהורתה על הפלישה לבנון ב-1982 שהביאה לנוכחות ישראלית מרובת קורבנות במדינה במשך שנים. ארבע שנים לאחר מכן מי שהוביל את שיקום הנזק היה שמעון פרס - שיזם את הנסיגה לרצועת הביטחון והוביל את תכנית הייצוב הכלכלית כראש ממשלת האחדות.
גם היום, 32 שנים לאחר הבחירות, אין מערכת בחירות ישראלית שכלל מתקרבת בעוצמתה ובהשלכותיה לזו שהתקיימה ב-1981. השסע העדתי שבלט במערכת הבחירות הוביל בבחירות הבאות את הרב הספרדי הראשי עובדיה יוסף להקים כוח פוליטי ליהדות המזרחית - ש"ס. התיקו שנוצר ב-1981 נמשך 11 שנים, והוביל לשתי ממשלות אחדות שיצרו סטגנציה וקיפאון, לעליית כוחה של מערכת המשפט על חשבון הממשלה ובסופו של דבר לרפורמה בשיטת הבחירות, היא הבחירה הישירה.