כמעט שבוע אחר כך, ונעמה איתן עדיין לא מורידה את הסרט ממסיבת נובה: "את האמת שאני מרגישה פשוט שבא לי שזה ייגמר ורק אז אני אצא מהמסיבה". וליאל לוי מודה: "אני מרגישה מועקה שאיכשהו אנחנו הגענו הביתה וחלק לא". גל בוקשמן מכיר עשרות אנשים שלא חזרו מהמסיבה הזו, וגל לוי מספר: "כל הרצפה שם נצבעה בדם שלי. שום דבר לא הכין אותי לדבר הזה".
הם היו שם בבוקרו של 7 באוקטובר. בשדה הפתוח הנושק לעזה, השדה שכוסה בהרס ודם. והם היו שם לבד, במשך שעות ארוכות. אף אחד לא הגיע כשהתחננו לעזרה, כשהריקוד הפך לטבח בשבת בבוקר. "זו מסיבה שהייתה גן עדן, גן עדן עלי אדמות, והפכה לגיהינום הכי גדול, שחטו אותנו", מספרת יסמין פורת.
ביום שישי שעבר הם התארגנו למסיבה, עוד רגע ייצאו מהבית. בסופה ימצאו כאן 270 גופות של צעירים שנרצחו בברוטליות ויגלו שעשרות נחטפו ורבים עדיין נעדרים. זה מה שקרה בשמונה השעות של השבת הכי שחורה שידענו.
"חזרנו מדרום אמריקה ורצינו לעשות לעצמנו איזו נחיתה רכה, ככה", משחזר גל לוי, "ללכת למסיבה של נובה, שזו הייתה אמורה להיות מסיבה באמת מפגרת, משהו מטורף". ויובל זיסמן מוסיף: "מסיבת טראנס, מלא אנשים, חופש, אושר, שלום - כולם ביחד, לא משנה אם, אתה ערבי, יהודי".
נעמה איתן נזכרת ש"הכול מאוד מאורגן, שומרים, ראינו אפילו רכב משטרה כשנכנסנו", ויסמין פורת משתפת: "היה טירוף. מדהים, אנשים יפים. אני לא יכולה להסביר לך בכלל איזה אנרגיות היו. מדהים. נהנינו בהכי גבוה שיש". ליאל לוי מספרת ש"כולם שמחים וצוחקים ומאושרים".
"פשוט ראינו שכל השמיים מתפוצצים"
בסיפור הזה החושך והאור החליפו תפקידים. בחושך בלילה היה נפלא: למעלה מ-3,000 צעירים וצעירות הגיעו לפסטיבל נובה שנערך עם כל האישורים, בין קיבוץ רעים לקיבוץ בארי, קילומטרים ספורים מהגבול עם עזה. כשהאור הראשון עלה על קו התלם, שערי עזה נפתחו.
"באזור 06:20, זה השיא של המסיבה. הטירוף שכולם מחכים אליו", נזכר גל בוקשמן. "מאתיים רקטות לדעתי ראינו, באופק, במכה אחת. פשוט ראינו שכל השמיים מתפוצצים". וליאל לא הבינה: "אני אומרת, וואו, איזה יופי. ההפקה השקיעה, יש זיקוקים, יש סיבה למסיבה".
ואז הכול השתנה. "פתאום המוזיקה נכבית, מגיע איזה מפיק, אומר, כאילו: 'תסתכלו לשמיים, יש כרגע יירוטים, בבקשה כולם להתפנות'", מספרת נעמה - ולחברותיה היא אמרה באותן דקות: "תקשיבו, תקשיבו, בואו ניקח את התיקים שלנו ונלך הביתה".
ההחלטות המקריות שיקבל כל אחד ואחת מהם ברגע הזה יכריעו מי לחיים ומי למוות. "שם הגורל של כל אחד נקבע", אומר גל בוקשמן. "אנשים שיצאו מוקדם נתקלו במחבלים שהשתלטו על כל הצירים, ומי שיצא מאוחר מדי בעצם נתקל במחבלים שכבר הגיעו לאירוע".
"זאת הייתה הפעם האחרונה שראינו שוטר"
כשהרקטות נורו יסמין הייתה במקרה עם בן זוגה, טל כץ, כבר ברכב, והם מחליטים לעזוב מיד. אבל כשהירי של הרקטות מתגבר, הם עוצרים במיגונית בצומת הכניסה. "אנחנו 20 דקות שם, ופתאום אנחנו שומעים יריות. לא קסאמים, יריות, 'בום, בום, בום', ומישהו אומר: 'יש פה מחבלים'. ואז אנחנו נכנסים לאוטו, מתחילים לנסוע לכיוון כביכול צפון ופתאום אנחנו רואים באמת את המחבלים יורים לכל עבר". הם מסתובבים ונמלטים, ואז הם מבחינים שהשער של קיבוץ בארי פתוח והם מבקשים דווקא שם למצוא מחסה.
בשלב הזה יש מחבלים בבארי?
"יש, אבל אנחנו לא מודעים לזה".
השעה שבע בבוקר. על ציר היציאה ממתחם הפסטיבל, הרצח כבר בעיצומו. אבל במתחם המסיבה עדיין לא מבינים מה קורה."התחלנו לראות מלא רכבים מפרססים, עד שאיזה רכב מחורר טס והתחיל לצעוק 'יורים עלינו! יורים עלינו! לא להתקרב לשם'", נזכרת נעמה – וליאל מוסיפה: "ואז הגיעה בחורה, פנים מעוותות לגמרי, והיא פשוט צעקה: 'ירו בחברה שלי, תקראו לכל השוטרים'. ראיתי את כל השוטרים רצים לכיוון שלה וזאת הייתה הפעם האחרונה שראינו שוטר איפשהו בכל הסיפור הזה, שהוא רק מתחיל".
"אני רואה איזה 500 איש רצים באמוק מאחוריי", אומר גל בוקשמן. "הם ממש יוצאים מהמכוניות ומתחילים לרוץ. הרגשתי שהולכים לטבוח בכולנו - בכי, צרחות".
ואתה מה, רץ בכל הכוח שיש לך?
"וואו. יוסיין בולט לא רץ ככה. אתה רץ עד שאתה לא יכול לנשום".
נעמה: "כל מה שעבר לי בראש זה לא להסתכל אחורה, לא להסתכל אחורה, לא להסתכל אחורה ופשוט לרוץ".
ליאל: "רצנו לכיוון מסוים, התחילו לירות עלינו מהצד הזה. חזרנו חזרה והם פשוט סגרו עלינו מכל הכיוונים, מכל הכיוונים ירו עלינו, לא היה לנו לאן לברוח".
גל לוי: "אתה שומע את השריקות של הכדורים מעל הראש שלך. תשעה מחבלים סוגרים עלינו משני הכיוונים שם".
"לא צעקנו, לא הוצאנו מילה מהפה"
יובל מחליט להימלט אל תוך מתחם הפסטיבל: "רצים, מתחבאים מתחת לבמה שעליה הדי.ג'יי ניגן. איזה 20, 30 אנשים יושבים מפוחדים. והיינו שם איזה 40 דקות, שעה, פתאום השוטר פותח את הווילון - 'רוצו, רוצו, רוצו, הם פה, הם פה. הם הגיעו למסיבה. רוצו, רוצו, רוצו'".
גל לוי: "אני לא ראיתי שהיה מקום לברוח, אז אמרתי, אני איכנס למתחם המסיבה, אחפש לעצמי איזה מקום להסתתר בו". גל מוצא מחסה בתוך בוטקה הכניסה לפסטיבל. זה חדר קטן - הוא שם יחד עם עוד ארבעה אנשים. הם מסתתרים מתחת לשולחנות ואז מחבל מנסה לפתוח את דלת הכניסה.
"לא הוצאנו הגה, לא זזנו מילימטר, ואחרי כמה שניות שהוא מנסה לפתוח את הדלת, הוא מפסיק. הולך מאחורינו אל קיר הגבס שנמצא שם, דופק צרור של כדורים, פוגע לי בשתי הברכיים, ופוגע בעוד בחור שם שהגן על אשתו. ואז אותו מחבל פשוט הלך, הוא לא בדק מה איתנו, למזלנו".
לא צעקתם?
"לא צעקנו, לא הוצאנו מילה מהפה".
יורים בך, אתה נפגע בברכיים, אתה לא מוציא מילה מהפה?
”לא מוציא מילה מהפה, כדי שלא יידעו שאנחנו שם".
"כתבתי להם 'אימא הולכת למות'"
באותה השעה בקיבוץ בארי יסמין ובן זוגה טל שנמלטו מהמסיבה מוצאים מקלט עם שניים מחברי הקיבוץ. הם בתוך הממ"ד, המחבלים עוברים מבית לבית. באזור השעה 11:00 הם מגיעים אליהם. "יש לי שלושה ילדים, אני מתחילה לכתוב להם וואטסאפ פרידה", היא מספרת. "אני רושמת להם בהכי ברור 'אימא הולכת למות, יש מחבלים לידי, אף אחד לא מטפל בנו ובבקשה, תמיד תהיו שלישייה צמודה ותשמרו על האחים'".
ליאל: "אני רצה ותוך כדי מנסה לתעד רגעים אחרונים כדי שמישהו אולי ימצא את הטלפון מתישהו ויבין מה קורה כאן".
את נפרדת?
"כן".
כבר 12 וחצי, שש שעות עברו. גל הפצוע מדמם בתוך הבוטקה. יובל מסתתר במטע ליד מתחם המסיבה. ליאל וגל רצים בשדות - ונעמה יחד עם שלוש חברות מוצאות ואדי עם עץ קטן ומתמקמות מתחתיו. "שכבנו, היינו עם ראש על הרצפה כל הזמן. רק שיבואו לחלץ אותנו כבר. וכל הזמן הייתה מחשבה שאם אני עכשיו רואה מישהו והוא רואה אותי, זהו, אני מתה".
גל בוקשמן: "הרגשתי שלא באים לעזור, זו הייתה התחושה, של הפקרות. זו הייתה תחושה של חוסר אונים".
יובל זיסמן: "אתה שולח מיקומים למשטרה, מתקשר לצבא, אומר להם: 'אנחנו פה 50 אנשים פצועים, תגיעו, תבואו', שולחים להם מלא מיקומים. והם לא אומרים לנו 'עוד מעט יגיעו, כמה דקות'. ואז אנחנו רואים מישהו עומד ככה עם RPG, מצביעים לו עלינו והוא יורה עלינו את הRPG ואתה רואה 40 אנשים רצים לכל עבר ואתה רואה את כל הדשא קופץ באוויר ואנשים עפים שם".
"להפתעתנו המחבל הלך ולא חזר"
מה שקורה בשעות האלה בתוך מתחם המסיבה הוא טבח של ממש. מחבלי החמאס רוצחים וחוטפים, וגל לוי שומע את הכול דרך הקירות הדקים של המחבוא. הוא מאבד המון דם מהברכיים, ואז מגיע מחבל נוסף אל הבוטקה. "הוא הגיע מולנו, הסתכל מהחלון, ראה את כולנו שם".
אתה זוכר את המבט שלו?
"כן. מבט רע, אבל של סיפוק, של 'הינה, מצאתי'. הוא עשה לנו סימן של 'כסף'".
תוך כדי האירוע הזה הוא מבקש ממך כסף? הוא רואה אנשים ירויים, מלאים בדם.
"והוא מבקש כסף שם, כן. זרקנו טלפונים בלי לחשוב פעמיים וזה, הוא לקח את זה והלך. קלטתי שאו שאנחנו הולכים למות או שאנחנו נחטפים בזמן הקרוב. כאילו, הם יודעים שאנחנו שם כבר - אבל וואלה, להפתעתנו, הוא לא חזר".
רק ב-14:30, כמעט שמונה שעות אחרי תחילת המתקפה, מגיעים כוחות משמעותיים של צה"ל ומשטרה למתחם הפסטיבל. "אני זוכר את הרגע שאחד החיילים שם מרים אותי סחיבת פצוע ואני, כולי עם כאבים מטורפים בברכיים, מנסה להרים טיפה את הראש להסתכל מסביב - ואני פשוט רואה מלא גופות".
בשעות הבאות כוחות הביטחון, וגם לא מעט אזרחים אמיצים, נכנסו לשטח שעדיין היו בו מחבלים וחילצו את ליאל וגל, את יובל ואת נעמה. יסמין נלקחה כבת ערובה בבארי. היא יצאה משם בחיים כי אחד המחבלים בחר בה להיות המגן האנושי שלו כשהסגיר את עצמו לימ"מ. בן זוגה טל נהרג בחילופי האש.
נעמה: "אני מוצאת את עצמי מאז שזה קרה כל בוקר קמה ובוכה, מסתכלת על פרצופים יפים שהיו במסיבה ואומרת 'אלוהים, זה יכול היה להיות אני'".
מה עם החברים שבאת איתם?
גל לוי: "חלק נעדרים, חלק לא מזמן גיליתי שהם גם מתים, שקראתי...", הוא אומר ופורץ בבכי. וליאל מודה: "אני לא יודעת איך ממשיכים מפה. איך אמורים לתפקד, לצחוק, לעשות דברים פשוטים".