למי שחולה בסרטן יש שפה מיוחדת. למי שחולה בסרטן יש חוש הומור ייחודי. למי שחולה בסרטן יש יכולת על-אנושית לזהות כבר מצליל ראשון או במבט חטוף מי מרחם עליו, מי מפחד ממנו, מי לא יודע מה לעשות.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
למי שחולה מסרטן אין זמן. למי שחולה בסרטן יש את כל הזמן שבעולם. אין להם הרבה פריבילגיות, לחולי סרטן, אבל נחסכת מהם האימה וחוסר האונים של הקרובים אליהם. לפעמים אתה כל כך עסוק בלחשוב על הצער שאתה נאלץ לגרום להם עד שאתה שוכח כמה אתה עצוב.
הייזל גרייס לנקסטר היא בת 17. היא לא ביקרה בבית ספר כבר שלוש שנים. החברים הכי טובים שלה הם ההורים שלה. החבר השלישי הכי טוב שלה הוא סופר שכתב ספר על ילדה חולת סרטן. והוא בכלל לא מכיר אותה. היא כבר הייתה אמורה למות. היא כבר כמעט מתה, אבל הכניסו אותה לאיזו קבוצת ניסוי או גילו תרופה חדשה וגזר הדין נדחה. אז היא בינתיים פה, מעבירה את הזמן.
הפגישה עם אוגאסטוס החתיך
כשאמא שלה חושבת שהיא בדיכאון היא נשלחת לקבוצת תמיכה של ילדים חולי סרטן. שם היא פוגשת את אוגאסטוס החתיך. אוגאסטוס שהיה שחקן כדורסל מצטיין עד שגם הוא חטף. אצלו זה מסוג אחר, מהסוג שברוב המקרים אחרי ניתוח וקצת הקרנות מחלימים. אומנם מאבדים רגל או יד. אבל חיים. הולכים לבית ספר ואחר כך לקולג', מתאהבים, מתחתנים. חיים.
אוגאסטוס מכיר לה את ספרי האימה שהוא אוהב, היא מצדה מפגישה אותו עם הספר שכתב החבר השלישי הכי טוב שלה. ספר שאין לו סוף. שנגמר סתם כך ומשאיר את הקורא לדמיין לעצמו מה קורה עם הגיבורים. אני שונאת ספרים כאלה. הייזל חייבת סוף. היא יודעת שהילדה בספר מתה. זה ברור לה גם אם לא כתוב, אבל מה קורה אחר כך? איך נמשכים החיים בלעדיה? ההקבלה לחייה "האמיתיים" של הייזל היא ברורה וגלויה ובכל זאת קורעת את הלב.
הקסם ב"אשמת הכוכבים" הוא בדיוק שלו - במילים הגלויות שלא מנסות לייפות. ג'ון גרין מספק הצצה לכל מי שמעולם לא היה מסורטן. אבל גם אם לא הייתם, הרי זה מסביבכם. מישהו מהמשפחה. מהחברים. מהשכנים. זה לא ספר נורא עצוב או מפחיד. זה סיפור אהבה עם סוף ידוע שמצליח בכל זאת להפתיע.
להערות, הארות ותגובות: sigal.riba@gmail.com