הפגנת ה-400 אלף - היום שאחרי: מארגני המחאה במאהל רוטשילד, למרות דיווחים קודמים, לא מתכוונים לפרק בימים הקרובים את האוהלים שמקשטים את השדרה מאז חודש יולי.
בקרב מארגני המאהל שוררת אופוריה לאחר אירוע המחאה המוצלח אמש בכיכר המדינה. חלק מהמארגנים אמרו בשיחה הבוקר עם חדשות 2 באינטרנט כי "אין התפרקות, לא ברוטשילד. ממשיכים כרגיל". התאחדות הסטודנטים כבר הודיעה, לעומת זאת, שתפרק את חלקה במאהל.
לגבי צעדי המחאה הבאים, עדיין אין הכרעה. המארגנים ממתינים לדברי ראש הממשלה והשרים הבוקר בישיבת הממשלה השבועית, כדי להחליט האם להמשיך ולקיים הפגנות ועצרות במוצאי שבת.
ראש הממשלה נתניהו והשרים כבר נכנסו לישיבה וצפוי שבקרוב נשמע את התגובה הראשונה למפגן הכוח של אמש.
תלמידים מוחים: "לא סרדינים"
במקביל, הגיעו הבוקר כ-60 תלמידי תיכון מאזור המרכז לקיים שיעור וללמוד על מושגי המחאה החברתית במאהל ברוטשילד. את השיעור מעבירים מדריכים של המחנות העולים ותלמידי כיתה י"ב.
מדובר במחאה שהתארגנה בימים האחרונים ברשת "פייסבוק", במסגרת קבוצה שנפתחה תחת השם "לא סרדינים" - ששמה דגש על הצפיפות הרבה בכיתות הלימוד. לא מדובר בהתארגנות של בתי הספר, אלא של תנועות הנוער, ולאחר שסיימו התלמידים את השיעור בן השעה - הם שבו לבתי הספר לשיעורים הרגילים.
400 אלף אזרחים בהפגנה הגדולה בתולדותינו
יו"ר התאחדות הסטודנטים איציק שמולי פתח את העצרת המרכזית בת"א בנאום חוצב להבות. "אדוני ראש הממשלה. אני יודע שאתה צופה בנו עכשיו. אני מציע לך להסתכל טוב טוב: מה שאתה רואה עכשיו, הציבור העצום שנמצא כאן ובכל רחבי ישראל - הוא ציבור שאתה בכלל לא מכיר. זה לא הציבור שהיה מוכן לקבל כל מה שהממשלות החליטו בשבילו כי "ככה זה". תכיר, אדוני ראש הממשלה - אנחנו הישראלים החדשים", קרא שמולי.
בהמשך עלתה לבמה מי שהפכה למנהיגת המחאה - דפני ליף. "זאת לא תהיה עצרת אם לא נתחיל ב"העם דורש צדק חברתי", פתחה ליף את נאומה. "דבר עצום וכביר קרה בקיץ הזה. קיץ 2011 הוא הקיץ הגדול של התקווה הישראלית החדשה, היא נולדה כמו הרבה תקוות מתחושות של ייאוש, ניכור ופערים שהפכו בלתי אפשריים לכולנו, פערים שהפכו כמעט בלתי ניתנים לגישור. החברה הישראלית שעומדת פה ובחרה שלא להישאר הערב בבית, הגיעה הערב לקו האדום שלה וקמה ואמרה: 'די לא עוד, אפשר לרמות חלק מהאנשים חלק מהזמן, אבל אי אפשר לרמות את כל האנשים כל הזמן'".
"התעוררנו והפסקנו לצעוד בעיניים עצומות לעבר התהום, פתחנו את העיניים והן לא ייסגרו עוד", המשיכה ליף. "בחרנו להיות, אנחנו לא בלתי נראים. יש פה 7 מיליון בני אדם ולכל אחד יש לב. היה שלט שאמר: כל לב הוא תא מהפכני וזה נכון. כל אחד הוא מטה מאבק של איש אחד. והקיץ זהה היה מסלול מכשולים נהדר, מה לא אמרו עלינו, איך לא ניסו לפורר אותנו. אמרו עלינו: 'מפונקים, סושי ונרגילות'. מזה למדנו שבאופן אוטומטי, נבחרי הציבור לא מתייחסים למעשה שלנו בכבוד. הדבר הראשון שאמרו: כלום, זה שום דבר רק חבורה של ילדים. הם קראו לנו: סתומים והזויים. התוצאה: מאהלים קמו בכל הארץ, לא הייתה להם ברירה, מאהלים קמו בכל רחבי הארץ. הדור שלי גדל על התחושה שזה אנחנו מול כל העולם, האחר הוא האויב שלנו ומתחרה שלנו, שאנו חיים במירוץ, זה הקפיטליזם, תחרות שלא נגמרת".