חנה התחילה לעבוד במפעל היא הייתה בסך הכל בת 85. מאז היא מגיעה אליו בכל יום, באותה השעה, דואגת שהתמרים יהיו מסודרים יפה-יפה בתוך הקופסאות. בתום שלוש שעות, יום העבודה נגמר.
סיפורינו, אם עדיין לא הבנתם, הוא סיפורו של הקיבוץ. במקרה בו חוגג המוסד הזה 100 שנה, החלטנו לבדוק מה נשתנה עם השתיים שמכירות אותו אולי הכי טוב: חנה, ואחותה התאומה דבורה, שתיהן צעירות בנות 96.
עוד בטרם הגיעו השתיים לישראל, הן ידעו שהקיבוץ הוא המקום הטוב ביותר עבורן. חנה הצטרפה לקבוצת כינרת, ואילו דבורה מצאה את עצמה בקיבוץ אפיקים. "כל החיים שלי הם כאן", אומרת דבורה. "כבר 75 שנים אני כאן, וכמו שבחיים האישיים יש שינויים, גם בחיי הקיבוץ היו".
הקיבוץ כבר לא יהיה אותו קיבוץ
ודבורה יודעת בדיוק על מה היא מדברת. הכל השתנה בקיבוץ - ובמיוחד העבודה. דבורה וחנה הולכות לרפת של קיבוץ אפיקים, והפרות אמנם נשארו אותו הדבר - אך זה אולי הדבר היחיד: המחשבים עושים את מרבית העבודה, ולתאומות רק נותר להתגעגע למה שהיה כאן פעם. "אני הייתי החולבת הכי מהירה", מצהירה חנה ברפת.
השתיים מודאגות מאוד מההפרטה של הקיבוצים בישראל. "לי מאוד מתאים עם התקציב שלי", אומרת חנה, ואחותה דבורה מייד מוסיפה: "איך נסתדר כשכל אחד ירוויח כמה שהוא יכול?".
אז איך ייראה הקיבוץ ב-100 השנים הבאות? חנה, דבורה וקרוביהם היו גיבורי הפרק הראשון של תקופת הקיבוץ, והאנשים שבאו אחריהם - הם שיותירו את חותמם. אך ממקום גילן, יודעות דבורה וחנה כי הקיבוץ כבר לא יהיה אותו הקיבוץ, והקיבוצניקים - גם הם, כבר לא יהיו אותם קיבוצניקים.