בדרך כלל אנחנו למדים על אירועים מכוננים בחיי מדינה מהיסטוריונים, מספרים ישנים או ממדינאים חשובים שנכחו באירוע. לבמאי אבי וייסבלאי היה רעיון אחר. "חשבתי לעצמי שזה יותר מעניין
להסתכל על אירוע דווקא דרך נקודת מבט של מאחורי הקלעים", הוא מספר. "איך בונים אירוע כזה? מי מצלם? מי בונה את השולחן? מי עומד בכניסה?".
בעבודת תחקיר ארוכה הגיע וייסבלאי לאנשים שבלעדיהם לא היה מתקיים טקס הכרזת המדינה. למשל, רבקה המזכירה שקיבלה כמדי בוקר להדפיס נאום של בן גוריון, וגילתה שהפעם מדובר בהכרזת העצמאות. "רגע של תדהמה ושמחה, ועשיתי וואו", היא אומרת. "התעסקנו עם קפפ ומקלות, ועכשיו זה יהיה רציני?".
הבמאי הגיע גם לנגר שבנה את השולחן, ובעצם את כל התפאורה להכרזה. גם הוא וגם רבקה כלל לא טרחו להגיע לטקס ההיסטורי. "דיברו על זה שבזמן שאנחנו עבדנו שם, שזה בשביל הכרזת מדינת ישראל ואפשר לבוא לשמה, אבל צריך לקבל איזה כרטיס כניסה או משהו", מספר היום הנגר. "אבל אני לא לקחתי את זה, בגלל שאני גרתי רחוק ברמת גן, לא היה לי אוטו".
אף אחד לא הבין שזה רגע היסטורי
צריך להבין, ה' באייר תש"ח היה יום שישי אחר הצהריים רגיל בתל אביב. כולם מיהרו להכנות לשבת,
העובדים ידעו שיהיה טקס חשוב, אבל כנראה לא ממש הבינו עד כמה מדובר ברגע היסטורי. "בשעה אחת וחצי, משהו, שתיים, כשלא היו יותר תיקונים, ולא הייתי צריכה להמשיך לשבת במשרד, נגמר יום העבודה, חזרתי הביתה", אומרת רבקה ברנובר, מזכירתו של בן גוריון.
מי שכן נכחו בטקס היו לאה אקסלרוד ובעלה נתן. אקסלרוד, מחלוצי הקולנוע הישראלי, צילם והפיק את יומני כרמל. לאה הייתה עוזרת הצלם ואחראית על הסאונד. הם היו צריכים לתעד את הטקס לדורות הבאים, רק שבתנאים של 48' זה לא היה פשוט. "המכונה קראה רק קסטות של 120 מ'", אומרת לאה עוזרת הבמאי. "זאת אומרת, 10 רגעים". למען הדיוק, הקסטה במצלמה הספיקה לארבע דקות, לא יותר. וכדי לדעת מה לצלם מתוך טקס היסטורי של יותר מחצי שעה, בן גוריון ואקסלרוד נדברו מראש: בן גוריון ייתן לו את הסימן מתי חשוב שהוא יקליט, תוך כדי ההכרזה. בן גוריון נתן לו סימן מתי להתחיל.
בצילומים הערוכים מאז נראה כאילו כל תל אביב יצאה מיד לרקוד ברחובות. אבל דווקא בתוך האולם משום מה, לא חשבו שצריך לשמר את הרגע המכונן הזה בתולדות האומה. "ביום שישי מיד אחרי הטקס הם קיפלו את הכול, את הווילונות, את השולחן. הנגר לקח את הווילונות הביתה, השתמש בהם לאינטרסול", אומר הבמאי וייסבלאי. "הם ישר כולם יצאו מהאולם ואף אחד לא באמת חשב שמדובר פה בטקס משמעותי".
כך נעלמו כל העותקים של הסרט המקורי
ולא רק השולחן והווילונות. אפילו הסרט שצילם אקסלרוד לפי תנועות הידיים של בן גוריון, לא טופל כראוי. אקסלרוד צילם עבור הסוכנות היהודית, איש הסוכנות היהודית לקח את הסרט המקורי, גזר אותו לארבעה חלקים והפיץ אותו בין סוכנויות החדשות ששמו את זה ביומני הקולנוע בעולם. "הוא לקח את הנגטיב, שזו הייתה שטות גדולה", מספרת רחל אקסלרוד. וכך, כל העותקים המקוריים נעלמו. מהסרט שצילם אקסלרוד שרדו רק 40 שניות קטועות בלי סאונד. את הקול מההקלטות הרדיופוניות ניסו לחבר אחר כך, אבל עד היום, ברגע הכי חשוב בהקמת מדינת ישראל, אין התאמה בין השפתיים של בן גוריון
לבין הסאונד שלו.
אגב, הצלם חשש לתת את העותק המקורי של הסרט, אבל המפיק אמר לו: יהיה בסדר. וכך אולי איבדנו את הצילום ההיסטורי, אבל לפחות הרווחנו את שתי המילים - יהיה בסדר - שהפכו לסמל התרבות במדינת ישראל, לא פחות מהמילים של בן גוריון.