"פסיכוזה המונית". הלנה ב-1941 (צילום: ארכיון לוחמי הגטאות)
"פסיכוזה המונית". הלנה ב-1941 | צילום: ארכיון לוחמי הגטאות

"ב-23 במרס כתבתי לך שאני משתוקקת לחיות, ואתה בו ביום הבעת משאלה שאחיה איתך. זה שימח אותי עד מאוד. אולי זה באמת זרם של אהבה. אם אשרוד, יהיה זה רק למענך". השורות הללו ויתר מילות האהבה שכתבה הלנה פיקרצ'יק לבעלה אלכסנדר בין השנים 1940-1943, הם הזכר היחידי שנותר ממנה. לאחר מותה, נותרה חליפת המכתבים של הלנה ואהובה המצבה היחידה לאישה שאפילו האופן שבו מצאה את מותה אינו ידוע.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
 
בשנת 1934 נישאו הלנה ואלכסנדר בוורשה, בירת פולין. היא עבדה כאחות בבית חולים והוא שירת כקצין בצבא הפולני. במאי 1940, במהלך הקרבות שניהל צבא פולין בגרמנים, נפל אלכסנדר בשבי הנאצים. כל זמן שהותו בשבי לא חדלה הלנה לשלוח לאהובה מכתבים בהם תיארה את מצבם ההולך ומדרדר שלה ושל יתר יהודי פולין. לא רק כרוניקה עגומה של זוועות השואה היו במכתבים של הלנה לבחיר ליבה, אלא אף מילים מתוקות של אהבה לא ממומשת של אישה צעירה לבעלה הטרי.

באפריל 1943, עם פרוץ מרד גטו ורשה, פסקו מכתביה של הלנה מלהגיע. במשך כל מהלך המלחמה שמר אלכסנדר בקנאות על הגלויות והמכתבים ששלחה לו רעייתו שבינתיים מצאה את מותה בעת שהיה בשבי. לאחר מותו נתרמו המכתבים לארכיון לוחמי הגטאות, שם תורגמו ונשמרו רסיסי החיים שנופצו.

"אצלנו כבר סתיו, לפני המלחמה אהבתי את התקופה הזו"

בראשית התכתבותם, בזמן שיהודי אירופה טרם היו מודעים לרעה המתרגשת לבוא עליהם, הייתה זו הלנה שהביעה דאגה לגורלו של אלכסנדר. עם הקמת גטו ורשה השתנה הטון במכתביה של הלנה באופן דרמטי.

"יקירי, אנחנו חייבים לחכות עד שהגורל ייאחד שוב בינינו, אז נוכל לעכל את הכל", כתבה בראשית חודש ספטמבר 1942 לבעלה השבוי. "זה לא יעבור ללא עקבות. לאחרונה אני מאוד מתגעגעת אליך ועוברים עליי ימים קשים. גם מזג האוויר משפיע. אצלנו כבר סתיו. לפני כן אהבתי את תקופה זו של השנה. ב-1 בספטמבר 1934 נתקלנו לראשונה אחד בשנייה. עכשיו, היום הזה מציין את פרוץ המלחמה".

"לרבים אין כלום מאשר עורם". אחד המכתבים
"לרבים אין כלום מאשר עורם". אחד המכתבים | צילום:

בהמשך מכתבה מתארת הלנה את הגירוש מדירתה: "בינתיים עוד אין לי דירה חדשה, אבל אני מקווה שבית החולים ימצא משהו בשבילי. קצת טיפשי מרגיש אדם ללא בית. האמן לי אלכס, שאחרים הוכו יותר קשה מאיתנו. אני חוששת רק מדברים בלתי הפיכים כמו מוות או מחלה שלא ניתנת לריפוי. חוץ מזה - הכל ניתן לתיקון. עצוב לי וקשה, אבל גם לפני איבוד הדירה היה קשה".

במכתב אחר מחודש מרס באותה שנה מתארת הלנה לאלכסנדר את החיים בגטו. "מי שעדיין יכול לצעוק, צועק בכל כוחו לעזרה כדי שיוכל להשיג מעט מים חמים. על קניית לחם אין אפילו מה לחלום. מכל הצדדים מושיטים אליך ידיים - קבצנים או אלה המציעים מכל הבא ליד: סכרין, עצים, בגדים וכו'... לרבים כבר אין יותר מאשר העור שלהם".

"סיכוי של 50% שאשרוד את המלחמה"

באותה שנה לקתה הלנה בטיפוס. לאחר שהבריאה כתבה לבעלה: "יש לי מעט תקווה לשמח אותך. יש לך רעיה שעברה עליה מחלה קשה, וכפי שמתבטאים כאן הרופאים יש לי סיכוי של 50% לשרוד את המלחמה. אני כבר אחרי המשבר. יחד איתי חלתה גם אמא, שגם היא מרגישה היום קצת יותר טוב. אם לוקחים בחשבון את גילה ואת מצב לבה, העובדה שהיא מבריאה היא ממש נס. טיפוס היא מחלה מאוד לא נעימה. היית מצטער מאוד: אני נראית כמו בחור. משום שהיו לי כאבי ראש איומים ומשום שהרופא חשש שאקריח סיפור אותי תספורת גברית".

את מכתבה זה חתמה הלנה במילים: "כשהיה לי חום גבוה התגעגעתי אליך מאוד".

יהודים באקציות. ארכיון (צילום: CEN)
יהודים באקציות. ארכיון | צילום: CEN

בחודש פבוראר 1943, חודשים ספורים לפני חיסול הגטו, סקרה ביגון הלנה לבעלה את גורל משפחתם: "מהמשפחה הקרובה שלי נשארו רק יאנק וברנרד. מהמשפחה שלך - אף אחד. אחותי נשלחה באקציה עם אמא, אחיה מת משפעת ב-1941. מהדוד אין לנו חדשות, כנראה שגם הוא יצא (נשלח באקציה - א.ע). הנייק מת מטיפוס וכמוהו גם לוטק. למרות הכל אני מאמינה בהצלחה שלנו ואני לא חושבת יותר עלינו, אלא רק עליך, שגם גורלך אינו בידיים שלך".

את מכתביה של הלנה קראה הצנזורה הנאצית ולכן לא אחת היא נאלצה להשתמש בצפנים. לקראת סוף 1942 כתבה הלנה לאלכסנדר בלקוניות: "המבחן נערך ב-13 באוגוסט. רניה (אחותו של אלכסנדר - א.ע) עברה אותו, אבל סלה (אמו של אלכסנדר - א.ע) - נכשלה. בתה לא עזבה אותה". פרוש הצופן ששלחה הלנה הוא שאחותו של אלכסנדר, רניה, צלחה את האקציה אך אמו נכשלה במיון והיא נשלחה למחנות. רניה לא הסכימה לנטוש את אמה, ולפי הדיווח של הלנה התנדבה להצטרף אליה ועלתה עימה על רכבות המוות.

באותו החודש סיפרה הלנה לאלכסנדר על המתות החסד שמבצעים חלק מהיהודים בגטו ביקיריהם וכתבה: "אנשים מרדימים את הקרובים להם ביותר". את מכתבה זה סיכמה במילים: "זו פסיכוזה המונית!".
 

נשמרו במשך יותר מיובל, אחד המכתבים (צילום: ארכיון לוחמי הגטאות)
נשמרו במשך יותר מיובל, אחד המכתבים | צילום: ארכיון לוחמי הגטאות

"מנשקת חזק, הלנה"

לא רק תיאור מצבם הקודר של יהודי ורשה היו במכתביה של הלנה. לצד סקירת מציאות חייה וחיי משפחתה העגומה שלחה הלנה לאלכסנדר מכתבים מתפקעים מרוב אהבה וגעגועים, כמו שרק אישה המבכה את הסתלקות אהובה יכולה לחבר. בראשית 1943 כתבה הלנה: "היום קיבלתי את מכתבך ופרצתי בבכי. אני, שכבר זמן רב כל כך מסתכלת למוות בעיניים. מעולם לא תיארתי לעצמי שכך אתה אוהב אותי. נדמה לי שהייתי מסוגלת לכבוש את העולם אילו היית לידי. כעת בזמנים הנוראים האלה שעוברים עלי, העובדה שאתה מסוגל להביע רגשות שבזמים רגילים היו הופכים אותי לאישה רבת עוצמה, עוררה בי רצון כביר לחיות, אלא שלדאבוני הדבר אינו תלוי בי".

על האהבה החזקה מכולם, זו הבלתי ממומשת, כתבה הלנה לבעלה שנתיים לאחר פרידתם: "דבר אחד עליך לדעת - אולי הרגש עכשיו לא מנוצל, מאופק ומפותל, לא כפי שהיה בעבר, אבל אני אוהבת אותך! אני מרגישה תמיד תחת השגחתך וזה מוסיף לי כוח. טוב שאתה מאמין בחיינו המשותפים. טוב שאתה חושב עלי ומחכה".

על חלקו של אלכסנדר בהישרדותה כתבה הלנה בראשית 1943, לאחר כשלוש שנות פרידה: "עד שקיבלתי את גלויתך הייתי עצבנית בגלל העדר חדשות ממך. שוב נעשיתי מודעת לעובדה שאני מחזיקה מעמד רק הודות לך והודות לתקווה הקלושה שעדיין קיימת להתאחד איתך. ללא תקווה זו, לא הייתי מענה את עצמי כי כבר נמאס לי מהכל. מהכל. האמת היא שאין טעם לחיות - האנשים גרמו לי כל כך הרבה רע שאם יבוא רגע מותי לא אצטער על שום דבר, כי איני מאמינה כבר בשום דבר".

מתוך מרד גטו ורשה (צילום: יד ושם)
הבונקרים הבוערים של גטו ורשה. ארכיון | צילום: יד ושם



למרות שהחום שהפיצו המילים של הלנה לבעלה לא דעך, ככל שהתקדם מועד חיסול הגטו התחלפה האופטימיות לאיחודם בריאליזם קר. "אני יודעת שחיינו המשותפים היו קצרים מדי, שנהניתי ממך פחות מדי ושיכולת להנות יותר, וכעת - אבוד", כותבת הלנה חודשיים לפני פרוץ המרד. "אהובי דבר אחד ברצוני לאמר לך: הדבר החשוב יותר הוא שאתה חי, ושהייתי וגם הנני יחידה מבחינתך. רק תפילה אחת אני נושאת אל הגורל: שלא אאריך ימים אחריך", ביקשה הלנה שכהרגלה חתמה את מכתבה במילים: "מנשקת חזק, הלנה".

"להיות במקום כמה שיותר נמוך"

המכתב האחרון שנמצא בארכיון מוזיאון לוחמי הגטאות הוא מ-14 באפריל 1943, חמישה ימים לפני פרוץ המרד. הלנה מספרת לבעלה בצפנים על ההכנות לקראתו. את הבונקרים שהכינו היהודים היא כינתה בשם הקוד "דירות". "הדירה צפופה, גדושה ובעיקר מחניקה אבל אין ברירה", כותבת הלנה במכתבה האחרון, "החלפנו אותה (הדירה - א.ע) על מנת להיות במקום כמה שיותר נמוך. בינתיים אנחנו מסדרים את הדירה (הבונקר - א.ע) שבקרוב נעבור אליה".

נסיבות מותה של הלנה נותרו עלומות. אלכסנדר שוחרר מהשבי הנאצי באביב 1945 כששני טנקים אמריקניים פרצו את גדר המחנה שבו הוחזק. עם קום המדינה עלה אלכסנדר ארצה, השתקע בתל אביב, נישא בשנית והקים משפחה. עד פטירתו בשנת 1996 עסק אלכסנדר באדריכלות.

לאחר מותו מצאה אשתו השנייה של אלכסנדר את מכתביה של הלנה, שעליהם שמר במשך יותר מיובל. פיסות הנייר המונחות במגירות ארכיון מוזיאון לוחמי הגטאות הן העדות היחידה שנותרה לחיים שנקצרו בבונקרים הבוערים של גטו ורשה, העדות היחידה לכך שבין 1911 ל-1943 חייתה אישה בשם הלנה ושהיה לה בעל בשם אלכסנדר, שאותו אהבה יותר מכל.

לפניות לכתב: ItaiA@ch2news.tv