שבוע לפני שנכנס לתפקיד חדש, סגן מפקד טייסת 118 בתל נוף, כשהבית בחצרים כולו על ארגזים, יצא יהל לטיסת אימון ברומניה. במהלך אחד האימונים נכנס היסעור לערפל כבד, שממנו יצא ישירות לתוך צלע הר. ששת אנשי הצוות נהרגו. במקום לתל נוף, הם עברו רק שלושתם – חופית, הראל שהיה בן שנתיים ועופרי שהייתה רק בת חודשיים – לקיבוץ גזית, ליד ההורים.
מאז האסון, מאז התנגש היסעור בצלע ההר ברומניה, חופית התלבטה. אם יהל היה חי, הוא הרי לא היה מרשה לה לדבר עליו ככה – אבל הצורך לדבר עליו גדול. "הוא מאד לא אהב את הקטע הפומבי. ואני לא חושבת שהוא היה אוהב את מה שקורה פה, הוא היה אפילו כועס אם היו עושים עליו דבר כזה", היא מספרת.
אל החללית, ביתן ההסרטה הישן של קיבוץ אפיקים במרומה של רמת יבנאל, חופית מזמינה את החברים של יהל. מול הנוף הזה הוא התבגר, לכאן היה לוקח את החבר'ה כשרצה להשוויץ. "כל מקום שאני עובר אני נזכר, פה ישבנו, פה עשינו קפה", אומר עודד רז, חבר ילדות של יהל, וחבר אחר, רס"ן עופר, אומר: "אני מנסה לספור את הימים שאני לא חושב עליו – ואני עדיין על אפס. החיים שלי השתנו, יש בי חלק שמת, שפשוט התנתק". "הם היו חברים ונשארו, הם פה", אומרת חופית בעיניים דומעות. "הם תמיד יהיו איתי – עם יהל ובלי יהל".
רק בסוף, אחרי שהתחבקו, צחקו וגם בכו יחד, גילתה לנו חופית שהמקום הזה מספר גם את סיפור אהבתם. "זה אחד המקומות שהייתי באה אליו לא מעט עם יהל, והוא קיבל משמעות אחרת היום", בוכה חופית. "חללית – סוג של כלי טיס שהלך והתפרק. היום הוא מפורק. מה נשאר? שלד על קצה ההר, עם הנוף הכי מרהיב בארץ. היום יש למקום הזה משמעות אחרת מבחינתי".
"אם היית שואלת את יהל מה הוא היה מפסיד, הוא היה עונה לך שהוא מפסיד את הראל ואת עופרי", אומר חברו של יהל. "האהבה שלו לילדים הייתה אהבה של אבא".
"יהל הוא חלק מאיתנו", אומרת חופית. "אם זה בתמונות, אם זה בסיפורים, כל שאלה של הראל שהוא ישאל הוא תמיד יקבל את התשובה הכי אמיתית. אם תשאלי אותו הוא יספר לך בפרטי פרטים איך אבא מת".
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק