מאז חטיפתו של גלעד שליט, לפני יותר מחמש שנים וחצי, החליט מוסטפה סלים מהכפר אל-מוקייבלה שבצפון להימנע מלגלח את זקנו עד לשובו של החייל, כצעד הזדהות עם מצבו. אתמול, אחרי שגלעד שב, סוף כל סוף, לביתו - הוא נפטר מפלומות השיער העבותות שכיסו את פניו.
בריאיון לאתר הערבי-ישראלי "פאנט", אחרי שהיה כבר מגולח למשעי, הסביר סלים מדוע החליט לצאת ביוזמה שבה התמיד עד לרגע האחרון. "אחרי החטיפה של גלעד נדרתי נדר שלא אגלח את זקני עד שהוא לא יחזור. הסיבות שהובילו אותי לכך הן ההזדהות עם מצבו והעובדה שהחטיפה הזאת נעשתה בניגוד לחוקי האיסלאם - שקובע כי החזקתו בשבי של חייל צעיר וניתוקו מהעולם אף פעם לא הייתה מעשה אמיץ".
עם זאת, הודה סלים כי אם היה נדרש לקבל החלטות, לא היה מאמץ את מתווה העסקה שהציג חמאס - 1,027 אסירים בתמורה להשבתו של חייל אחד. "אנחנו חיים בעידן של טכנולוגיה שהפכה בעצמה להיות אמצעי לחימה ועשתה את המלחמות בין העמים קשות יותר", הוא הסביר. "למרות זאת, שום דבר אחר, פרט לתנאי חמאס, לא היה מאפשר לעם היהודי לממש את חובתו לשחרר שבויים. זו הקרבה של העתיד שלהם ועתיד ביטחונם, ואין צבא בעולם שהיה מוכן לתנאים כאלה".
"סולידריות עם אדם מהמדינה שלי"
סלים סיפר כי לכל אורך חמש השנים שבהן הסתובב עם זקנו, נתקל לא אחת בשאלות מצד אנשים שתהו על פשר הופעתו החיצונית המשונה: "הרבה פעמים חשבו שאני איש דת, אבל לא היססתי אף פעם לחשוף את הסיבה האמיתית. כך זה היה אפילו כשביקרתי בג'נין ואמרתי להם את האמת המלואה".
כשנשאל על ידי כתב "פאנט" האם מפגן הסולידריות עם החייל החטוף לא סתר את היותו ערבי השיב סלים: "אין קשר בין הדברים, מכיוון שמדובר היה כאן בהזדהות עם אדם שהוחזק מעבר לגבול. הסולידריות שלי הייתה עם אדם מהמדינה שלי. נתקלתי כבר בהתנגדות של אנשים לכך, אבל אני חושב שזה נבע מבורות והתעלמות מכך שישראל היא המדינה שלנו, ארצם של הערבים - לפני שהיא מדינה יהודית. שלום עם היהודים יביא לחיים מאושרים במקום הזה".