שי לוינהר ז"ל היה אחד מארבעת הישראלים שנהרגו בפיגוע בבנייני התאומים בשנת 2001. עשר שנים לאחר, חזרו בני משפחתו למקום בו איבדו את היקר להם מכל. בראיון מיוחד מניו יורק לחדשות 2 באינטרנט, אומרת אמו של שי, יהודית: "עשור זה רק תאריך. אנחנו זוכרים כל יום וכואבים כל שעה".
לאחר ששי נספה בפיגוע הטרור, ספגו הוריו מכה נוספת, לאחר שאיבדו בן נוסף. "לפני שנתיים הגענו לניו יורק ב-6 בספטמבר, כמה ימים לפני טקס הזיכרון לנספי הפיגוע", משחזרת האם. "קיבלנו טלפון מהבת הצעירה שאמרה שהבן השני שלנו, רז, קיבל דום לב ונפטר. עזבנו הכל וחזרנו להלוויה. מאז לא השתתפנו בטקסים כאן בניו יורק".
האם מוסיפה בכאב: "הסמיכות בין התאריכים – בסך הכל חמישה ימים בין האזכרות – היתה לנו קשה מאוד. השנה, אזרנו כוח ובאנו, אבל מאוד מאוד קשה לנו כאן. לא פשוט להיות במקום הזה".
לוינהר מספרת כי חיסולו של אוסמה בן לאדן, האחראי לפיגוע, לא מהווה נחמה כלל. "אני לא מרגישה סגירת מעגל. את שי שלי זה לא יחזיר. לנו החיסול כבר לא עזר. היה צריך לעשות את זה לפני מה שקרה ב-11 בספטמבר.
מחר יבקרו בני משפחת לוינהר באתר ההנצחה. "אני מרגישה שחלק משי עדיין כאן. מחר אראה את שמו שם, וזה מאוד קשה. אני לא יודעת איך ארגיש מחר. בינתיים ראינו את אתר ההנצחה רק מלמעלה, אבל לא הרגשתי דבר מרחוק. אני חושבת כשאראה את השם, ארגיש אחרת".
שישה שבועות לפני ששי נהרג נולדה לו בת, היום היא בת עשר. "היא יודעת הכל על אבא שלה", מספרת לוינהר הסבתא הגאה. "היא ילדה מדהימה. היא דומה לו חיצונית, הוא היה ג'ינג' והיא אדמונית עם עיניים ירוקת מדהימות. כשאני אני מסתכלת עליה נדמה לי שאני מסתכלת לתוך העניים שלו".
יהודית ממשיכה ומספרת על הדמיון בין בנה, לבין הנכדה שלא זכה לגדל. "שי היה מאוד מוכשר, מאלה שקופצים כיתה. הוא הצליח בכל דבר, ותמיד היה כל כך עניו ואמר 'זה קרה לי במקרה, בחרו בי במקרה, היה לי מזל'. הוא לא ייחס דבר לעצמו, אלא רק לנסיבות. גם היא מחוננת, כמו אבא שלה.אבל היא אמרה 'אצלי זה לא חוכמה, אני הבת של שי'".
יהודית מספרת על השנים שעברו על בתו של שי ללא אבא: "היו לה שנים לא פשוטות, ילדים הם אכזריים, הם היו אומרים לה 'את, אין לך אבא'. היא עמדה על זה שבימי משפחה בגן, בבית הספר היא היתה מדברת עליו ומביאה תמונות שלו, ושל הבניינים. היא סיפרה להם איך הוא נפל ותמיד אמרה,' יש לי אבא והוא שומר עליי מלמעלה'.
"היא תמיד הקשיבה לכל ההסברים, אבל נותרה עם שאלה אחת: איפה הוא ולאן הוא הלך. תמיד הטרידה אותה המחשבה איפה הוא ישן. ואז יום אחד היא חזרה מהגן ואמרה 'אני יודעת היכן הוא, הוא גר אצלי בלב. שם יש לו בית קטן'".