בלב פארק "אריאל שרון" בגוש-דן צומח לו בשנים האחרונות אחד מן הפארקים הגדולים ביותר למיחזור. 8,000 דונם של אזור שהיה פעם מתחם זבל ענקי הופכים אט אט לפארק מלבלב. הוגי החזון רואים במקום את הסנטרל פארק הישראלי הבא. בית קפה שהוקם במקום אמור לבשר את תחילת תחייתו של האזור מוכה הפסולת.
"קפה חירייה" התפתח כמיזם חברתי מעסיק בני נוער בסיכון מרמת גן, שמטרתו לספק שירות קפה בסיסי לבאי המרכז - תוך כדי שמירה על עקרונות החינוך הסביבתי והחברתי קהילתי. לפרויקט שותפים מספר גורמים: איגוד ערים דן לתברואה, עיריית רמת גן, עמותת ידידי פארק אריאל שרון, תוכנית "עשינו עסק" ו"נקודת מפנה".
בית הקפה מושתת על עקרונות ירוקים הכוללים בין השאר הקטנת פסולת, מיחזור, שימוש בכלים רב פעמיים או מתכלים. למעשה אפילו הכיסאות שתשבו עליהם בבית הקפה, עשויים מעץ, פלסטיק ממוחזר ואפילו כיסאות שהיו פעם צמיגי רכב.
מי אמר שחירייה זה רע?
"הרעיון באמת נשמע הזוי", מסכים רענן גורל, מנהל עמותת ידידי פארק אריאל שרון, "התקבצו מספר שותפים ציבוריים והחלטנו לעשות מעשה, למרכז המבקרים בפארק אריאל שרון מגיעים כ-100 אלף איש בשנה שמתוכם כ-45 אלף איש כבר ביקרו בקפה".
ולמה הבחירה בשם יוצא הדופן? לגורל יש תשובה מנומקת. "החלטנו בכוונה לשמור את השם חירייה כי מקור השם הוא "ח'יר" זה טוב בערבית", הוא מסביר בחיוך, "האדמות פה היו טובות עד שנות ה-50 אז החלו לשפוך כאן פסולת. בצורה לא מכוונת הצליחו לשנות בתודעה הקולקטיבית של עם ישראל את המהות של השם וקשרו אותו לכל דבר שלילי בשפה העברית".
הריח? כבר לא שמים לב
לדברי חני פרידמן, מנהלת הקפה,באמצעות העבודה במקום בני הנוער העובדים במקום חוזרים למסלול חיים רגיל. "הם אפילו מקבלים כלים מקצועיים וחברתיים המסייעים להם בתפקוד בחברה", היא מציינת.
"יש לפעמים גלי ריח", מודה פרידמן, "אבל בכל זאת לרוב לא מריחים למרות שיכול להיות שכבר התרגלנו". וגם היא, כמו גואל, מאוד גאה בשם של המקום: ""אף אחד לא יכול להישאר אדיש לו".