בהתחלה עוד הכתה בנו הפוליטיקה החדשותית - המחסום של היציאה לשטחים, הכפר הפלסטיני, ואבו מאזן עם ערפאת המחויך שמנופף לנו לשלום. אבל לפתע כל זה נעלם. אחרי המולת היומיום נפתח לנו המדבר הגדול של יהודה, ובין הגבעות הצהובות שלו החל לצוץ המקום שאותו חיפשנו. מקום שנמצא כאן כבר 1,500 שנים: מנזר מר סבא, הפנינה ההיסטורית היפהפייה מימי האימפריה הביזנטית, אחד המנזרים הנוצריים הקדומים בעולם שנשתמר ונשאר פעיל.
סוד המנזר משך אליו גם את ההרפתקן האנגלי של המאה ה-19 טריסטראם, והציפור שקרויה על שמו,
הטריסטראמית, מקבלת אותנו בציוצים שמפרים את הדממה. אנחנו, ככל הידוע לנו, צוות הטלוויזיה הראשון, לפחות באלף ומשהו השנים האחרונות, שנכנס לכאן.
"הקדוש סבאס נולד בקפדוקיה במאה ה-5 לספירה. כשהיה בן שמונה עשרה הוא החליט לבוא לכאן, לארץ הקודש, ולהפוך להיות נזיר", מספר לנו הנזיר יואניקוס. "הוא אמר שאלוהים הוביל אותו לכאן ורצה להיות מתבודד, לחיות חיי פרישות במקום שבו יוכל להתפלל ללא הפרעות, ללא דאגות, רק לצום ולהתפלל. היה לו פעם חזיון, שהוא יבנה מנזר גדול שלא ייהרס עד קץ הימים".
לא צריך לספר לכם שמלחמות תמיד היו כאן. אימפריות קמו, אימפריות נפלו, כולל זו הפרסית שרצחה את כל הנזירים כאן - אבל מר סבא לעולם עומדת. "אתה יכול לראות - כל המערות הללו וכל הקניונים הללו היו מלאים בנזירים", אומר יואניקוס. סבאס עלה על משהו, כי במנזרים, כמו בנדל"ן אחר, הכול שאלה של מיקום, והמנזר המבודד שבמדבר הפך למוקד משיכה של אלפי נזירים. "זו הייתה עיר קטנה של נזירים וזה הפך למרכז הנזירי המאורגן ביותר בעולם. לכן כל המנזרים בעולם חיקו את חיי הנזירים במר סבא".
הנזיר יואניקוס מלווה אותנו בין המחילות החשוכות של המנזר. המים מגיעים ממעיין, כמעט ולא מתקלחים, אין חשמל, אין טלפונים, אין רכוש פרטי, אין רדיו ועיתונים. ניתוק מוחלט. הכניסה לנשים, אפילו לביקור, אסורה. חמישה עשר נזירים חיים כאן חיי סגפנות. הם נשארים כאן גם אחרי מותם. "קורה נס", מסביר הנזיר שמלווה אותנו. "כי אנחנו לא קוברים את הנזירים מתחת לאדמה, אנחנו פשוט מרימים את הלוח, ובזמן שהגופה נרקבת אין ריח. כשיורדים למטה רואים את הנזירים שמתו קודם נרקבים, רואים את הריקבון בעיניים, אני ראיתי בעיניי שלי, ואין ריח". גופתו של סבאס הקדוש שמורה כאן. סבאס עצמו מונח לו אחר כבוד בארון זכוכית, נראה טוב יחסית לגילו. אפשר אפילו לראות את הוורידים ברגליים שלו, וזכרו - הוא מת לפני חמש עשרה מאות, לא אתמול.
"אנחנו אוכלים הכול חוץ מבשר - ותפוחים"
הנזירים מתעוררים, זו לא טעות, באחת עשרה בלילה. ומשם הם מתפללים רוב היממה. "אחרי שמסתיימת הארוחה לנפש, מתחילה הארוחה לגוף. אנחנו אוכלים הכול חוץ מבשר", אומר יואניקוס. "לא כי בשר הוא דבר רע, אלא כי אנחנו סגפנים. אנחנו נמנעים מחלק מהדברים". באופן קצת מוזר, גם לא אוכלים כאן תפוחים - זכר לתפוח שסבאס אכל פעם במקום להתפלל. לא קל להיות נזיר.
אביר סולטן, צלם של סוכנות הצילום האירופית, בילה כאן שלושה ימים. "אתה ישן בתוך מערה עם עששית כזאת, שבכלל לא ידעתי איך מתעסקים איתה", הוא מספר. "אתה חושב לעצמך, כאילו, בוא'נה, מה אני עושה פה, כאילו, אם הייתי נמצא פה, מה הם עושים פה כל הזמן? אתה יודע, אתה קם, אתה מסתכל, אתה זה, אתה חוזר עוד פעם לחדר. זה חיים אחרים". הוא צלם העיתונות הראשון שזכה לתעד את חייהם של הנזירים - פרויקט צילום שהביא לו פרס בתחרות הצילום "עדות מקומית".
"העמק הזה מלא בנרות ובאורות - זה מחזה מדהים"
"בהתחלה הנזירים לא שיתפו פעולה", אומר סולטן. "והיו כאלה שהתנגדו ואמרו, מה זה? זה לא בסדר. לא להיכנס, אל תיכנס, כן תיכנס. ולאט לאט, אתה יודע, ביום הראשון פחות צילמתי, יותר הסתובבתי, כזה כאן תמונה, שם תמונה. ביום השני קצת יותר התחלתי וביום השלישי כבר הרגשתי חופשי". השיא היה בימי החג לזכרו של סבאס. "הם עושים שלושה ימים של מיסות, הם מתפללים כל הזמן ומסתובב פה נזיר עם לוח עץ כזה ודופק עליו וקורא לכולם לתפילה, יש כל הזמן פעמונים שמצלצלים, ומדליקים פה אור על כל הקברים, שבעצם הנזירים בזמנו חיו בהם. כל העמק הזה מלא בנרות ובאורות - זה מחזה מדהים".
הנזיר יואניקוס, שזה ביוונית יוהאנס ובעברית יוחנן, נמצא כאן כבר עשר שנים. "לא יוצא מכאן", הוא אומר למצלמה שלנו. "ביקרתי פעם אחת בהר סיני, ופעם אחת ביוון. עבור הרבה אנשים זה נראה כמו כלא, אבל בשבילנו זה גן עדן. אני לא יודע מה קורה בחוץ, רק שמעתי מחבר שהממשלה ביוון התחלפה". הוא הגיע לכאן מקפריסין רגע אחרי שקיבל את הדיפלומה להיות מהנדס, רגע אחרי שהחליט שהוא לא רוצה להיות מהנדס.
"כשהגעתי לגיל תשע עשרה והיה לי אופנוע משלי, אהבתי לטייל, וביקרתי במנזר בקפריסין. דיברתי עם הנזירים שם ונדהמתי", אומר יואניקוס. הוא אומר שיש לו כאן הכול, ובכל זאת יש כמה דברים שהוא מתגעגע אליהם. "אני מתגעגע לים", הוא מסביר. "הייתי נוהג ללכת לים, לדוג. אבל זה לא חסר לי. אולי נסיעה קצרה על האופנוע".
מקום רחוק מאוד - רק רבע שעה מירושלים
רגע לפני שעמדנו להיפרד גילינו שעם כל החיבה של יואניקוס לאלוהים, היה לצד האל עוד משהו גדול: אמא שלו. "במשפחה לא קיבלו את ההחלטה שלי, בעיקר אמא שלי", הוא אומר. "אמא שלי בוכה עד היום, חמש עשרה שנים. אבל הם באים פעם בשנה. בשנה הראשונה הם באו שלוש או ארבע פעמים, ואמרתי להם שאני לא רוצה לראות אותם כל כך הרבה, אני רוצה להתרכז בחיי הפרישות שלי".
אם עשינו לכם חשק, קחו בחשבון שני דברים: ראשית, הדרך לכאן לישראלים אפשרית רק ברכב ארבע על ארבע, ושנית - הנזירים כאן מעדיפים להישאר לבד. בלי תיירים. ואז הלכנו. עזבנו חיים שונים כל כך מאלה של רובנו, חיי שקט וניתוק, בלי קריירה או ריצות. חיים שלא השתנו מאות שנים. עזבנו מקום רחוק מאוד - רק רבע שעה מירושלים.
תערוכת "עדות מקומית", כולל צילומיו של אביר סולטן, תוצג מאמצע חודש דצמבר במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
>> שווה בדיקה: תיירות חרדים