אחת המצוות המרכזיות ביותר של ראש השנה היא תקיעת השופר. גברים, נשים, קשישים ואפילו תינוקות בעגלה. כולם נוהרים לבתי הכנסת כדי לשמוע את מקצב התקיעה-שברים-תרועה שיוצא מקרנו של האיל.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
יש לו לראש השנה עוד מנהגים רבים ואהובים: אכילת גרגרי הרימון ושאר סימני החג, טבילת התפוח בדבש, וההליכה למקווה מים, כדי לבצע שם את טקס התשליך שבו אנו נפטרים מכל החטאים שנדבקו בנו בשנה החולפת. אבל אף אחד מהם לא משתווה לחשיבות ולסימבוליות שיש דווקא לאותן תקיעות שופר.
אז מה בעצם עומד מאחוריהם, ולמה הן כ"כ חשובות עד שגם בגינה הציבורית שליד הבית או בפנימית ב' של המרכז הרפואי (רק שתהיו בריאים) תיתקלו בראש השנה בצעירי חב"ד שישאלו אתכם בעדינות "אם כבר שמעתם שופר היום"?
הכוונות העומדות מאחורי תקיעת השופר הן מגוונות. מצד אחד, הוא מזכיר לה' ולנו את עקידת יצחק - כידוע ברגע האחרון החליף איל את יצחק, והשופר העשוי מקרן של איל מזכיר את ניסיון העקידה ומעורר 'פלאשים' לקרדיט שצברנו אז. מצד שני הוא מסמל את היום שבו אנו ממליכים את אלוקים למלך על העולם, וכמו בכל טקס מלכותי מריעים בשופרות.
מצד שלישי, היית מצפה שדווקא ביום שבו מתפללים יהודים בכל העולם תפילות שמטרתם היא להמליך את אלוקים על הבריאה כולה, הם יבחרו לעשות זאת באמצעות טקסט מיוחד ומרגש. הרי סידור התפילה היהודי רצוף בכאלו. במקום זאת, נבחר לבטא זאת באמצעות שופר שבא מקרן של בהמה. ללא מילים, ללא הבנה ואפילו ללא קול אדם. ולא בכדי.
זעקה שיוצאת מהלב
כולנו יודעים כמה קשה לברור תמיד את המילים הנכונות. כמה פעמים אנו לוחצים על כפתור הדיליט במקלדת במהלך ניסוח מכתב חשוב, או את החזרות ל"מה בדיוק אני אגיד לה כשהיא תענה" לפני שיחת טלפון חשובה במיוחד. אבל יש קשר שהא מעבר למילים. קשר שהוא כמו זעקה שיוצאת מהלב, וככה בדיוק הוא גם נשמע. רבי ישראל בעל שם טוב ממשיל משל לבך מלך אהוב שיצא למסע רחוק וחובק יבשות.
ברבות השנים יורש העצר עבר כל כך הרבה חוויות והתרחק מנוף ילדותו, עד שכשחזר אחרי שנים לבקר בארמון הוריו, שכח את שפת אימו ואף אחד לא האמין כי המוצ'ילר עם הבגדים הקרועים הוא הנסיך האהוב של המלך. מה עשה הנסיך? פרץ בצעקה קורעת לב שהדהדה עד לתוך הארמון והגיעה לאוזני המלך. זה זיהה מייד את קולו של בנו, ויצא להכניסו לארמון.
כך גם אנחנו, הסביר הבעל שם טוב. המלך הוא אלוקים, הנסיך הוא אני ואת/ה, והצעקה היא התקיעה בשופר. היא התדר המשותף לנו ולאלוקים בלבד, ומעולם לא ישכח.
החיוב על תקיעת השופר מופיע בתורה, בספר במדבר, כ"ט: "יום תרועה יהיה לכם". בראש-השנה אנו תוקעים בשופר העשוי מקרן של איל, שפיו צר והמשכו מתרחב והולך. (והסירו דאגה מליבכם. אצל האיל, צומחת קרן אחרת במקום זאת שנלקחה ממנו, בדיוק כמו שאנחנו גוזזים ציפורניים. לא ממש כואב).
אקט מעורר, זעזוע שיחולל שינוי
קודם התקיעות אנו מקדימים את הפסוק "מן המיצר קראתי י-ה, ענני במרחב י-ה". הרעיון הטמון כאן הוא, שדווקא 'מן המיצר' מגיעים אל ה'מרחב'. אילו היה פיו של השופר רחב גם הוא, לא הייתה בוקעת ממנו התקיעה. דווקא הלחץ של ה'מיצר' מרכז את הכוחות הדרושים לפריצה אל המרחב.
פעמים רבות האדם נזקק לזעזוע כדי לחולל שינוי בחייו. כל עוד החיים זורמים על מי-מנוחות, אין הוא מתפנה לבחון את דרכו ואת מעשיו. אפילו כשהוא יודע שדברים מסוימים דורשים תיקון ושינוי, אין הוא ממהר לתקנם ולשנותם. הוא דוחה זאת למחר, או משלים עם המגרעות ומניח לזרם החיים לסחוף אותו. אבל כשמתרחש מאורע שמטלטל את כל ישותו, הוא עוצר, בוחן את עצמו ואת מעשיו, ומרגיש פתאום שהדברים חייבים להשתנות.
חשוב להבין כי תקיעת השופר היא אקט מעורר. מעין אזעקה שמתריעה מפני שריפה. אזעקה זה דבר מאוד חשוב, אבל עם קולות של סירנה אי אפשר לכבות את האש. קולות השופר יוצרים אצלנו רגעים של התבוננות עצמית וחשבון נפש, שאותם ניקח לתיקון של מה שצריך לקראת שנחה חדשה ומתוקה באמת.
מתי ואיך?
בליל ראש השנה אנו נוהגים לאכול תפוח בדבש, ולאחל "יהי רצון מלפניך שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה". בימים חמישי ושישי הולכים בשעות הבוקר לבית הכנסת הסמוך, גברים ונשים כאחד, ושומעים את תקיעות השופר.
צעירי חב"ד מארגנים לטובת הציבור את מיזם בית הכנסת הפתוח - 300 מנייני תפילה מוקמים על ידי בתי חב"ד במיוחד לקראת חגי תשרי, כשהמארגנים שמים דגש מיוחד כדי ליצור אוירה טובה, נעימה ומסבירת פנים דווקא לקהל שאינו מורגל בביקורים בבית הכנסת בכל ימות השנה.
בבתי הכנסת הפתוחים ימתינו סידורי תפילה, כיפות, מיזוג אוויר וסיוע של שליחי חב"ד שידריכו את המתפללים במהלך התפילה. הכניסה לבתי הכנסת הפתוחים אינה כרוכה כמובן בהזמנת מקום מראש או בתשלום.
פרטים על מיקום ומועדי התפילות ניתן למצוא באתר האינטרנט. שיהיה לכל בית ישראל כתיבה וחתימה טובה, ושנה טובה ומתוקה.