ארוחת הערב החגיגית של משפחות דור ושטרית על ספינת ה"קוסטה קונקורדיה" החלה בפאר ובהדר. אך הודעה אחת של הקפטן, הפכה את התמונה על פיה: "יש תקלה טכנית באחד הגנרטורים, אנחנו מנסים לתקן את התקלה...". ברגע הבא כבים כל האורות על הסיפון – והאימה מתחילה.
יממה קודם, ביום חמישי, יצאו שני הזוגות מישראל לחגוג את יום הולדתה של עדינה שטרית בשיט תענוגות. "צילמנו את האוניה, התלהבנו כל כך מהיופי שלה", מספרת רוזי דור. "באמת, אונייה מרשימה ביותר ורצינו לגלות איפה כל דבר נמצא, עשינו שיעורי בית. לצערי לא נהנינו מזה".
שעות ספורות בלבד לאחר ההפלגה, שבהן הספיקו בקושי לסקור את אוניית הפאר, הגיעו הזוגות לארוחת הערב. "אחרי המנה הראשונה שקיבלנו התחיל רעד כזה", משחזר דוד. "כל האוניה התחילה לרעוד, היא כאילו התגרדה במשהו...". ורוזי מוסיפה: "ראינו מהמלצרים שהם יותר מודאגים מהרגיל... ראית את הפחד בפנים שלהם".
"הבנו שזה לא בשליטה וכל מה שמספרים לנו זה לא נכון. עובדה שהיא מתחילה לנטות הצידה", מספר מאיר. "על דעת עצמנו רצנו לחדר, שלפניו את החגורות הצלה, וירדנו לדק ארבע". בסיפון מספר ארבע ציפו לארבעת הישראלים כמה עשרות נוסעים אירופאים, שבדיוק כמוהם הבינו שהספינה הזאת הולכת לכיוון אחד- למטה.
"התחילו דחיפות שם, האנשים היו בפאניקה, לאט לאט הדחיפות התחילו והשיפוע התחיל להיות לחוץ", הם נזכרים. "פתאום רצות המחשבות, יש לנו ילדים... סך הכל אתה בים, אתה בהלם, בפאניקה, שומע צעקות, אתה חושב, אוטוטו – זהו".
משפחות דור ושטרית הצליחו לעלות על סירת ההצלה הראשונה שיצאה מהספינה והביאה אותם לחוף מבטחים. ככל שהתרחקו מה"קונקורדיה" ששקעה אט אט לתוך המים, הם הבינו את מימדי האסון ואת המזל שהיה להם.
"הבנות שלי, כל הזמן ראיתי תסריט של הבנות שלי", מתוודה עדינה. "מה יהיה אם הן לא יראו אותנו חוזרים הביתה. ראיתי את עצמי לא יוצאת מהאניה. ומאיר מוסיף: "פחדתי שאנחנו נמות שמה... ראיתי את הרע מכל".
את ניצולי ספינת התענוגות העבירו השלטונות לאולם בית ספר מקומי. התושבים תרמו שמיכות חמות, ובסיוע השגרירות הישראלית שבו ארבעת הישראלים הביתה תוך 24 שעות. עוד שלושה ישראלים, הורים ובתם, שחולצו גם הם מהספינה, צפויים לחזור לכאן מחר.