עשרות אלפי בני אדם השתתפו ב-4 בנובמבר 95' בעצרת ההזדהות עם תהליך השלום שהובילה ממשלתו של יצחק רבין ז"ל. בשעות הערב, כתבי חדשות 2 דיווחו על ההפגנה הגדולה שצברה תאוצה בכיכר שנקראה אז "מלכי ישראל". אלא, ששלוש היריות שהדהדו באזור כולו הפכו את הדיווחים מהכיכר ההיא לשידור דרמטי במיוחד. במלאות 20 שנים לרצח ראש הממשלה יצחק רבין, כתבי חדשות 2 חוזרים אל הרגע ההוא בו דיווחו על האירוע ששינה לנצח את פני החברה הישראלית.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
אהרן ברנע | עדיין בלתי נתפס
בשבת ה-4 בנובמבר 95' הייתי בעזה בעצרת לזכרו של פתחי שקאקי, מייסד הג'יהאד האסלאמי שחוסל על פי מקורות זרים על ידי המוסד. בערב צפיתי במהדורה, והבנתי שההפגנה שתוכננה להיות קטנה יחסית הפכה לרבת משתתפים. קפצתי לכיכר כדי לסייע בסיקור. בדרך חזרה הביפר כבר צפצף. תוך כמה דקות הגעתי לבית החולים, זרקתי את האוטו על המדרכה. אף אחד לא יודע באמת מה מצבו של רבין.
אחרי כמה דקות איתן הבר יצא עם ההודעה ואני הפניתי אליו את המיקרופון. ידעתי שאחרי שהוא יגמור לדבר יפנו אליי שוב. "יותר מזה אני לא יכול לומר כרגע", סיימתי את הדיווח - ובאמת נחנקתי. אני עד היום לא קולט את המשמעות ההיסטורית של השידור הזה. זה היה לילה הכי נורא ושבוע נורא עוד יותר, והוא עדיין בלתי נתפס.
רוני דניאל | לא שמרנו מספיק על רבין
צעדתי בשדרות ח"ן כשמישהו צעק: "היו יריות בכיכר". באיזשהו אינסטינקט הסתובבתי והתחלתי לרוץ לשם. פגשתי שם את אהרל'ה ברנע, אמרתי לו שאשאר באזור בזמן שהוא ייסע לבית החולים.
אני זוכר פגישת תדרוך עם מי שהיה אז ראש השב"כ כרמי גילון שהסביר לנו, הכתבים, כמה המצב דליק וכמה איומים יש על ראש הממשלה. אני זוכר את הפנקס הקטן שישבתי וכתבתי בו את הדברים שלו. באותו לילה הוצאתי את הפנקס שבו רשמתי את עיקרי התדרוך שהתקיים כשבועיים לפני הרצח וקראתי מתוכו: "גורם ביטחוני שרטט את הפרופיל האפשרי של מתנקש". כל הדברים האלה היו לנו מול העיניים, הם היו גם מול עיני השב"כ, הפעמונים צלצלו אבל אף אחד לא הקשיב.
די כעסתי על עצמי למען האמת. באותן שנים גרתי לא רחוק מהבית של יצחק ולאה רבין. מדי מוצאי שבת ראיתי מהחלון של הבית שלי את האוטובוסים שהגיעו מכל מיני מקומות בארץ, פורקים הרבה מאוד בני נוער חובשי כיפות שנאספו מתחת לביתו של רבין וקיימו הפגנות מלאות נאצות ורוח רעה. אני מתייסר על כך שלא עמדתי שם מולם או הבאתי עוד חברים שלי לעמוד מולם. לא שמרנו על רבין, פשוט ככה.
משה נוסבאום | סוף עידן הנאיביות
ישבתי בבית עם המשפחה, עד שהחלו להגיע הדיווחים הראשונים על ירי בכיכר מלכי ישראל, בביפר ובטלפון. לא ברור כמובן אם יש נפגעים ומי נפגע.
הפעם הראשונה ששמעתי את השם יגאל עמיר היתה בשיחה שקיימתי עם פעיל ימין. הוא אמר לי: "שמע, יש אדם כזה, שקוראים לו יגאל עמיר ואני יודע שהוא היה אמור להיות שם בכיכר. תבדוק אם זה לא הוא". נסעתי אל המערכת כשבדרך הצלחתי ליצור קשר עם שוטר זוטר שהיה שם בכיכר, הוא ראשון שאישר לי שאכן מדובר בפעיל ימין שקוראים לו "עמיר".
הגעתי למערכת ודיברתי עם חוקר שב"כ שאותו הכרתי. הוא אישר לי סופית שמדובר ביגאל עמיר. זו היתה ההצלבה הדרושה שאפשרה לי להיכנס לאולפן ולדווח לראשונה, שהחשוד בירי בראש הממשלה רבין הוא יגאל עמיר.
בכלל לא עיכלתי שייתכן שראש הממשלה נורה ונרצח. ייחסתי יותר חשיבות לאפשרות שהוא נפצע ויטופל, ויחזור לתפקד. ברגע ששמעתי את איתן הבר, רק אז הבנתי את עוצמת האירוע. את גודל השבר הזה שעבר עלינו אז. שזה אירוע מכונן, שזו טראומה, רעידת אדמה. שמעתה הכל ייראה אחרת ויהיה שונה בכל הקשור להתנהלות המשטרה, והשב"כ בעניין המאבקים האידיאולוגים במדינת ישראל. תם עידן הנאיביות ואנחנו חיים בעולם שונה לחלוטין.
ערד ניר | גלגולו של סמל
בליל הרצח עצמו שידרתי את מהדורת מוצאי השבת. בתום המהדורה "פרצנו" אל הכיכר וסיקרנו את המתרחש בעצרת. השידור נסגר וכל הצוות כולו החל עושה את דרכו בחזרה הביתה. דקות ארוכות אחר כך צפצף הביפר. כמובן שמיד סובבתי את ההגה וחזרתי אל המערכת. כל מי שנחשף לבשורה המרה בשידור התקשה להכיל אותה. היו מי שבכו, היו מי שהשמיעו זעקה. לכולם היה ברור שמדובר ברגעים דרמטיים ביותר.
נורית קידר המפיקה המיתולוגית, ידעה שצריך להביא מוזיקה שתאפיין את היום הזה ואת כל השעות הארוכות שבאו אחר כך. היא זו שבחרה את המוזיקה שליוותה את רצף השידורים של ערוץ 2 באותם הימים והפך למעשה לסוג של סמל עם הממד ההיסטורי של האירוע הנורא הזה.