רגע לפני סופו של עוד קיץ ישראלי, כשגוש דן עדיין מהביל ולח, לוח השעונים מראה באזור כביש 10 על גבול מצרים 20.5 מעלות – אוויר קריר, טרי וקריספי שמתפצפץ בבית החזה, מרחיב אותו ואת הנפש. נוף של הרים מסולעים שלא השתנו מיליוני שנים, שנראים כאילו מישהו סידר בהם אבן אחר אבן וסירק אותם לכבוד האורחים מהצפון, תחושת סוף הדרך שבמדינה קטנה וצפופה כמו שלנו היא סוג של נס – רק המדבר, השמיים ואתה. הכי רחוק שאפשר להגיע בארץ שהוא הכי קרוב לסהרה, לאפריקה.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
כביש 10, כנראה הכביש הנידח ביותר בישראל ואחד היפים שיש כאן, אבל לכם אסור להגיע אליו. כביש הגבול עם מצרים, אחד הארוכים בארץ, עם 182 קילומטרים, נסלל בסוף שנות ה-80 אחרי הנסיגה הסופית מסיני, שנופיה נשקפים ממנו שוב ושוב. הוא מתחיל בדרום בצומת סיירים, ליד אילת, עובר בהר חריף שמתנשא ליותר מאלף מטרים, ומסתיים בצפון, בשפיץ הדרום-מזרחי של רצועת עזה. בהוראת אלוף הכביש נסגר ב-2011 בגלל הפיגוע הרצחני שהיה דווקא בכביש 12, אבל מאז כביש 12 כבר נפתח, ורק כביש 10 נותר בשיממונו.
מודה, לי יש לי שריטה קטנה לגבי הכביש הזה, הבדידות שלו נוגעת ללב. זוכר את עצמי מגיע אליו עוד בימי הסטודנטיאליים, מחנה את האופנוע המקרטע לרוחב הכביש הריק, באמצעו, מרגיש כמו מלך המדבר. אז היתה שם רק גדר תלתלית שלא באמת הפרידה בין הצד המצרי לישראלי עם גנבים, מבריחי נשים וסמים ולעיתים גם מחבלים ממש. גם אז הכביש הזה לא היה בטוח במיוחד – הכניסה היתה מותרת בשעות היום בלבד, לעיתים היתה דרישה שלנוסע בדרך יהיה אקדח.
והנה ואני שוב כאן, רק שהפעם יש ג'יפ צה"לי שמלווה אותי כסוג של פרומו לפתיחה המיועדת לציבור הרחב בסוכות שתהיה הפעם הרביעית בשנה וחצי האחרונות שהכביש הזה ייפתח למטיילים בחג. עוצרים לקפה מהיר בתצפית על שלוחת קדש ברנע ומקשקשים קצת. ברור שלא כל אחד מתחבר למקום הזה – חיילת שנמצאת כאן כבר יותר משנתיים אומרת ש"אין מצב שאני חוזרת לפה". זה משהו אחד לשרת כאן ומשהו אחר לבקר, ואולי זה גם עניין של גיל, מדבר הוא טעם נרכש.
חוזרים לכביש הצר והמסוכן, עם אספלט מטולא. הוא מתפתל עם פניות עיוורות מעבר להרים, צריך להוריד מהירות, להיכנס לאווירה, להרגיע. ציפור מבוהלת שלא מורגלת בזרים על שני גלגלים כמעט ונכנסת במשקף, שלטים ישנים ועצובים של החברה להגנת הטבע מפנים לדרך עפר שמי יודע מתי השתמשו בה לאחרונה לנחל איילות. מהצד השני של הגדר, מגדלי שמירה מצרים ובסיסים שהולכים ומתמגנים, עוטים סביבם חומות בטון ותיל משום שבינתיים הם הסובלים העיקריים מאנשי דאע"ש במחוז סיני, קרבות של ממש עם המחבלים. זה לא כביש בטוח משום כיוון, גם בשל התוואי שלו ובעיקר בגלל מה שקורה מעבר לגדר. אבל סגירה מוחלטת שלו, קבועה, היא סוג של אמירה לתושבים שגרים כאן, אמירה לגבי הריבונות בנגב.
ראש המועצה האזורית רמת נגב ערן דורון מתגאה ב-15 אלף מבקרים שהגיעו לכאן בפסח האחרון. הוא בטוח שהכביש יעזור מאוד לתיירות המקומית. "כמו שלא סוגרים אחרי פיגועים את כביש 60 בהתנחלויות או את כביש הצפון אחרי תקרית עם חיזבאללה, גם הכביש הזה צריך להיות פתוח", הוא מתעקש. "שיעשו את זה בהדרגה, אפשר להתחיל לניסיון עם סופי שבוע ואחר כך שימשיכו. אנחנו אוהבים את צה"ל, וגם אם צריך להקצות לטובת העניין עוד כוחות, הרי בשביל זה הוא נועד".
הבעיה היא שאחרי שקיבלו החלטה לסגור את הכביש – הרבה יותר קשה לפתוח אותו, אבל צריך, בזהירות, לאט לאט, עם מגבלות שיחליטו עליהן, וכתלות במודיעין ובהתרעות. ברור שזו החלטה מורכבת ולא פשוטה, אבל במדינה הזו הרי מעולם לא הבטיחו לנו מאה אחוז ביטחון, בשום מקום. כביש 10 תמיד היה מקום בעייתי, אבל לשם כך בדיוק הקימו כאן את אחד הפרויקטים המורכבים והיקרים שביצעה המדינה, גדר חכמה ומשוכללת בעלות 1.6 מיליארד שקלים. זה לא מקום לכל אחד, אבל צריך שמי שרוצה להגיע אליו יוכל לעשות זאת, תוך ידיעה ברורה מה הסיכון שהוא לוקח על עצמו. אז כבוד הרמטכ"ל, אדוני שר הביטחון, אנא, הערכת מצב מחודשת.
בינתיים מודיעים בדובר צה"ל: "בהתאם להחלטת מפקד פיקוד הדרום, אלוף אייל זמיר, ובהתאם להערכת המצב בצה"ל, הוחלט על פתיחתו של כביש 10 לתנועה במקטע שבין עזוז, דרך הר כרכום ועד מפגש הצירים 10 ו-12, בתאריכים 05.10.2017 – 12.10.2017 בין השעות 07:30 – 18:00". שנה טובה, חתימה טובה וחופשה נעימה. סעו בזהירות.