בחג השבועות נוהגים רבים להוציא מהארון את הבגדים הלבנים, אלה המסמנים את הטוהר. אבל יש כאלה שעבורם לבן הוא בגד עבודה יום יומי שמסמל הרבה יותר מטוהר - גם אומץ, תעוזה והצלת חיי אדם. בין הספינה, למעבדה ובית החולים, פינו לנו שלושה לובשי לבן בכל השנה קצת זמן כדי לשתף אותנו בחייהם ובמשמעות שלהם עבור כולנו: לוחם חיל הים, מנהלת חדר המיון ומדענית.
לעדכונים נוספים ולשליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לחדשות 2 בפייסבוק
ד"ר שחף שיבר, לבושה בחלוק לבן, רק בת 35 וכבר מנהלת בכירה בחדר המיון של בית החולים בילינסון בפתח תקווה. יש לה כבר לא מעט ניסיון עם חולים ועם המוות, אבל גם כמובן עם הרבה מאוד מקרים של הצלת חיים. "הרבה פעמים אנחנו צריכים לבשר לאדם שהוא חולה, שהוא נזקק לניתוח או שיש לו סרטן", היא מספרת. "יש לנו מיתות של אנשים צעירים במיון וזה קשה, מוות בתאונה, ילדים שמגיעים אחרי טראומות, התקפי לב. הגיעה אליי גם בחורה בריאה בת 36 שהיה לה קריש דם. הטיפול לא הצליח והיא נפטרה".
אז איך חיים באווירה כזו? "הרבה פעמים אני שואלת את עצמי את איך אני מסוגלת להתמודד עם המוות הזה", היא משיבה. "אני יודעת לעשות את ההפרדה. אני חושבת שזה הכרחי. האחריות היא מאוד גדולה: אני משחררת חולים ויש סיכוי טוב שהחולה הזה יחזור אליי בארון. זה תפקיד שהוא באמת מציל חיים".
את מה שהיא עושה בעבודה מדי שעה - קשה לה לעשות בבית. "אם לילדים שלי קורה משהו אני בקושי יכולה לטפל בהם, אני אומרת לבעלי לעשות את זה. זה קשה לי", מתארת ד"ר שיבר. הקושי המרכזי בעבודה שלה הוא דווקא היחס של המטופלים. "העומס קשה", היא אומרת. "יש כמויות בלתי אפשרויות של אנשים וחוסר סבלנות".
הצלת חיים לטווח הרחוק
חמושה בחלוק לבן, גם ד''ר איילת ארז, מהמחלקה לבקרה ביולוגית במכון ויצמן, מנסה בכל יום להציל חיים, אם כי בדרך קצת אחרת. ד"ר ארז היא רופאה ומדענית העוסקת בגנטיקה. בעבודתה היא מנסה לתרגם את הידע שנצבר ממחקר של מחלות מטבוליות נדירות (קשיים ביכולת של הגוף לפרק חומרי מזון) לפיענוח מחלות שכיחות יותר.
כך למשל פיתחה ד"ר ארז מודל מחקרי להבנת מחלה מטבולית גנטית נדירה הכרוכה ביתר לחץ דם, ולאחר מכן יישמה בהצלחה את הידע הזה לטיפול במחלה הנפוצה מאוד של יתר לחץ דם. "באמצעות הידע שלי במחלות גנטיות ומחלות מטבוליות אני מנסה להסתכל על השינויים הגנטיים והמטבוליים שמלווים את המחלה אצל ילדים", היא מסבירה.
יום אחד בשבוע ד"ר ארז מגיעה לבית החולים איכילוב בתל אביב כדי לקדם את המחקר שינסה לסייע במלחמה בסרטן. "אני פוגשת משפחות שלהן יותר מילד אחד עם סרטן או שהאמא צעירה מאוד ויש לה רקע של סרטן ילדים", היא מסבירה. דרך הפגישות הללו היא מנסה להבין את המקור הגנטי של המחלה כדי ללמוד עליו טוב יותר ולחקור אותו בהמשך במעבדה שלה.
"אני אימא לשתי ילדות ואני מאוד מאמינה בגנטיקה ובידע ואני חושבת שברגע שיש את הידע הזה, אפשר למנוע דברים", היא מסבירה. "אני תמיד אומרת שאם הייתי יכולה למנוע שברון לב לבת שלי גם את זה הייתי עושה. אני מחפשת את הגֶן שיעצור את זה".
עבור ד"ר ארז, העבודה שלה היא שליחות. "זו הזדמנות להשפיע לטובה, בלי הירואיקה", היא אומרת. "כשאני פוגשת ילד שיש לו גידול בראש אני לא יכולה להציל אותו, אבל אני יכולה להגיד להורים 'בואו נסתכל על הילדים האחרים שלכם או על הילדים העתידיים שלכם'. יש פה מטרה של הצלת חיים, אבל לטווח הרחוק. אין לי שום שם על החגורה שהצלתי במיון או בקרב. אני עוד לא יכולה להתהדר בזה כי זה תהליך".
"לא גיבור, רק עושה את התפקיד שלי"
רב"ט דניס קורס מחיפה לובש לבן מכף רגל ועד ראש. הוא עלה לארץ לפני כשלוש שנים לבדו מאוקראינה והתגייס לצה"ל למרות שהוא כבר בן 28. כיום הוא משרת כלוחם בספינת הטילים "אח"י כידון", וביום העצמאות האחרון קיבל את פרס מצטיין הנשיא. "הגעתי לטיול של יהודים מרוסיה בישראל והתאהבתי בארץ. ידעתי שאני חייב לחזור לכאן ולהתגייס לצבא", הוא מספר.
אבל החברים בספינה ששומרת על הגבול הימי של ישראל הפכו מהר למשפחה עבורו. "בשירות על ספינה אני הכי אוהב את המשפחתיות", אומר קורס. "כולנו ביחד. זה לא היה קל לעולה חדש להתגייס לצבא בלי שפה ובלי חברים, אבל מהר מאוד הופכים כאן למשפחה".
קורס מצטנע כשהוא מדבר על משמעות התפקיד שלו. "כשאני כל היום על הספינה בפעילות השגרתית שלי לא באמת יוצא לי לעצור לשנייה ולחשוב על המשמעות של מה שאנחנו עושים", הוא אומר. "קיבלתי חייל מצטיין וההורים שלי ממש התגאו בי, אבל אני לא רואה את עצמי כגיבור. זה התפקיד שלנו - לשמור על המדינה ועל אזרחיה".