בכל שנה בוחרים צעירים בדואים רבים להתנדב לשירות קרבי בצה"ל והעדה הבדואית הפכה חלק בלתי נפרד ממשפחת השכול. קרובי משפחתם של החללים, שמשרתים עדיין בצבא ורואים עצמם כממשיכי דרכם של יקיריהם, מספרים על הנופלים ועל תחושת השליחות.
לעדכונים נוספים ולשליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לחדשות 2 בפייסבוק
רס"ן איתמר גאדיר, מפקד הגדס"ר הבדואי, איבד את בן דודו רס"ר איימן גאדיר מביר אל-מכסור ב"אסון הנגמ"שים" בשנת 2004. 12 שנה אחרי הוא חוזר לאותו יום עצוב, בו נהרג בן דודו ממש לנגד עיניו. "איימן היה חבר ילדות. גדלנו יחד, היינו באותה השכבה ובאותה הכתה עד י"ב", מספר איתמר. "התנדבנו יחד לצה"ל ועשינו את כל מסלול הלחימה יחד. היינו החברים הכי טובים".
בשנת 2004, בעת שהיה איתמר מפק"צ בקורס קצינים, הוא הוקפץ עם פלוגתו לתגבר את הגדוד בו שירת איימן ברפיח. "קיבלתי משימה לנוע לכיוון הגדוד שעסק בפעילות אינטנסיבית סביב ציר פילדלפי שנקרא אז 'ציר המוות'", הוא מתאר. "באותו יום נפגשתי עם איימן ואפילו ישנתי אצלו במוצב באותו הלילה. אני זוכר שהוא אמר לי שיש לו על הבוקר פעילות לאתר ולהשמיד מנהרות בציר פילדלפי. אפילו דיברנו בקשר בבוקר, הוא עוד הספיק להגיד לי בוקר טוב".
לאחר שיצא איימן לפעילות, ביקשו פקודיו של איתמר לראות ולקבל הסברים על הנעשה, וכך קרה שאיתמר היה עד לפיצוץ בו נהרג איימן. "הצוערים שלי בקורס קצינים היו סקרנים אז יצאנו החוצה והתחלנו לעקוב עם משקפות אחרי הפעילות שהייתה במרחק קילומטר וחצי בלבד מאיתנו. התחלתי להסביר על המשימה, מה עושה כל כלי, מה עושה איימן, כשלפתע שמענו פיצוץ מטורף. הכל היה אבק. פתאום הקשר השתתק והייתה אי ודאות. מיד הבנתי שהנגמ"ש של איימן חטף טיל נ"ט".
"רצה להיות קצין, אבל לא הספיק"
"האירוע עדיין צרוב בתוכי. אני זוכר שעבר עלי לילה מאוד קשה, לא הצלחתי לישון ולא סיפרתי מיד למשפחתו שראיתי את האירוע, רק לאחר תקופה מסוימת. עד היום כשאמא שלו רואה אותי היא נשנקת ומתחילה לפעמים לבכות".
איתמר מספר על התמיכה שקיבלו השניים כשהתגייסו, ועל המורשת שהשאיר אחריו בן דודו שנפל כשהיה בן 25 בלבד. "מה שאפיין את איימן זה החיוך שלו, החיבוק שלו, הדאגה לחיילים ואומץ הלב שלו. הוא היה ילד מצוין, משקיען, שנתן את החיים שלו לצבא".
"עוד שהיינו ילדים היינו חורטים את העץ של גולני על שולחן בית הספר. האחים שלנו, ההורים שלנו, כולם עשו צבא וידענו שגם אנחנו צריכים לבוא ולשרת", הוא מספר על המורשת המשפחתית הקרבית. "הספקנו עוד לעשות קורס מ"כים ביחד והוא גם רצה להיות קצין, אבל לא הספיק".
איתמר אומר כי יש חשיבות גדולה להנצחת החללים של העדה הבדואית. "בגדוד אנחנו מנציחים את כל החללים, יש לנו חדר הנצחה גדודי שהשקענו בו הרבה כסף", הוא מספר. "לכל חלל של הגדוד יש תמונה לצד הפרטים שלו. אנחנו דואגים לפגוש את המשפחות השכולות פעם בשנה. אני אישית ממש מתגעגע לאיימן. הלוואי שהיה היום בחיים, הוא היה הכי שמח בעולם לראות אותי מג"ד".
"מספרים לילדיו שאבא שלהם היה גיבור ישראל"
סרן חוסיין פוואז, מ"פ בגדס"ר הבדואי, שכל את בן דודו מוחמד פוואז מעילבון בלבנון. ב-3.4.96 בשעה 20 בערב יצא מוחמד עם חברו לסיור בגבול הצפון, כשלפתע נפתחה עליהם אש. השניים החלו במרדף אחר המחבלים במהלכו הופעל מטען צד שהרג במקום את מוחמד ומספר לוחמים נוספים שהצטרפו למרדף. "מוחמד היה בן 33 כשנהרג, והוא היה דמות לחיקוי לכל הצעירים בכפר", מספר חוסיין.
"תמיד כשהוא היה לובש את המדים היית מסתכל עליו וקולט את הברק בעיניים, את הגאווה שהוא משרת בצבא, את החיבור שלו לעם ולארץ", מספר חוסיין שמדגיש כי רבים בכפר החליטו להתנדב לצה"ל בזכות בן דודו. "הוא היה מספר לאחים שלי כמה חשוב לתרום לצבא, הוא השפיע המון על הבדואים בעילבון והלכו אחריו לא מעט לוחמים לקרבי. זה כפר מאוד קטן אז כל אחד שהיה הולך לצבא בעיקר אם היה בקבע, זה היה משהו שגרר אחריו הרבה אנשים להתנדב".
עוד מספר חוסיין כי יחד עם משפחתו, הם עולים בכל שנה לקבר של מוחמד ודואגים להמשיך את המורשת שלו. "כל שנה, כשאנחנו הולכים לקבר שלו כל הבני דודים, אנחנו יושבים ומדברים על איך הוא כל כך אהב את הצבא. הכאב הוא עדיין כאב, הוא איננו אבל אנחנו ממשיכים בקו שלו".
"לילדים שלו אנחנו מספרים שאבא שלהם היה גיבור ישראל אמיתי שתרם את חלקו למדינה ותמיד התנדב", אומר חוסיין. "זה משהו שהוא לא מובן מאליו. אצלנו במשפחה ובעדה תמיד אמרו שהוא דמות לחיקוי וגאווה בשבילנו".
כמו בן דודו לפניו, גם חוסיין משרת בקבע וחושב שהגיוס לצה"ל חשוב לכל צעיר בדואי. "הגדוד נותן המון לצעיר הבדואי, גם לאחר השחרור. אני רוצה לקרוא לכל הצעירים הבדואים שיבינו שאנחנו קשרנו את גורלנו לגורלו של עם ישראל וחשוב שכולם ייתנו מעצמם למען הצבא. זה משהו שצריך להיות מושרש בדמנו ואנחנו גאים במה שאנחנו עושים למען עם ישראל ולמען הקהילה הבדואית".