למי מאיתנו אין פנטזיה על חיות המחמד שיגדלו אצלו בחצר כשהוא יעבור לגור בבית פרטי? מתברר שישנם לא מעט אנשים שאימצו חיות לא שגרתיות, שהפכו כבר לחלק בלתי נפרד משגרת יומם.
נירית קרן וינברג מהוד השרון חלמה להחזיק חיות מקוריות יותר מכלב או חתול. "האמת היא שהיו לי דעות קדומות על תרנגולים", היא מספרת. "חשבתי שהם עושים המון רעש והמון לכלוך. אבל כשעברנו לכאן, אז לשכן יש תרנגולים. אז אמרתי לבעלי שאני מאוד מאוד רוצה ברווז ותרנגולת". אז התחיל סיפור האהבה.
כיום יש לנירית 28 תרנגולות שמתרוצצות בחצר. היא לא דמיינה שזה יגיע לכזאת כמות, אבל אז למרבה ההפתעה הגיעו הביצים, ובקעו גוזלים. "אז הייתה לי משפחה, ונכנסתי לפורומים באינטרנט והתחלתי ממש לגדל ברצינות", מתוודה נירית.
"השאירו לי עכברוש בר"
מאיר שוורץ זוכר את שמות כל חיות המחמד שלו בין אם מדובר בכלבים, נחשים, תוכים או אוגרים. "יש את חומי, יש את טים, יש את קלי, יש את אנני, יש את יוגי", הוא מסביר. במקרה שלו זה לא רק מה הוא מגדל, אלא כמה ולמה. "כל הסביבה פה יודעת שאני עם בעלי חיים. משאירים לי פה כל מיני חיות שונות ומשונות. יום אחד השאירו לי עכברוש בר", מגלה מאיר.
מאיר, שכבר שנים מתנדב בצער בעלי חיים, אוסף את כולם הביתה. אין לו חצר גדולה, אפילו לא מרפסת, רק דירה של מאה מטר ברמת גן עם ארבעה ילדים בבית. "אשתי ישנה לבד ללא בעלי חיים", הוא מסביר, "אליעזר ישן בסלון מול התוכי ג'קו, לפעמים מצטרף אליו איזה כלב".
"איזה דיל עשיתי, קניתי עכביש ב-20 שקל"
ינון דווקא מעדיף לא לישון עם החיות שהוא מגדל. יש לו מאה טרנטולות. הוא כבר ותיק בעסק, את הראשונה הביא הביתה בגיל 11. "עברתי במרכז העיר באיזושהי חנות חיות, ראיתי שיש לו שם טרנטולה שהיו חסרות לה שלוש רגליים", ינון מספר. "בעל החנות אמר: 'אם אתה רוצה אותה, קח אותה בעשרים שקל. אין לי מה לעשות איתה כי חסרות לה רגליים ואף אחד לא יקנה אותה'. הוא לא ידע, אבל אני כן ידעתי, שבנשל הבא היא תגדל את הרגליים מחדש".
"ההורים שלי חזרו קצת אחר כך", מספר ינון, "ומיד בהתלהבות סיפרתי להם: אתם לא תאמינו איזה דיל עשיתי, קניתי עכביש ב-20 שקל! אימא שלי, פחות או יותר, חשבה שהיא מתעלפת. מאז גיל 11 זה הפך לעיסוק המרכזי בחיים". ינון מתוודה כי ברגע שהוא מתחיל לדבר אליהם רואים את ההיבט המדהים שבחיות האלו. "פעם, כשזה היה רק ארבעה, חמישה, שישה, אני והבנות קראנו להם בשמות. אבל באיזשהו שלב זה נהיה שלושים, ארבעים, חמישים", הוא מסביר. "הבת שלי אמרה: תשמע, זה כבר בכיתה שלי יש פחות ילדים, אי אפשר לזכור את כל זה".