ד"ר אורנית קריסטל, רופאת עיניים ב-20 השנים האחרונות, נאלצת להתעדכן דרך האינטרנט על ההסכם המתגבש עם הרופאים - והיא כועסת מאוד.
"יום לפני שיצאתי מהבית קראתי בעיתון שעדיין אסור לפרסם את פרטי ההסכם. מי שעשה את ההסכם הוא ממש כגנב בלילה. לא צריך אותי כדי שאגיד שזה לא כשר", היא אומרת בכעס. "אפילו לא מזכירים כמה מהתוספות יהיו פנסיוניות וכמה לו", היא מוסיפה. "אלף תקנים זה לא פלסטר ולא אקמול, אלא כוסות רוח למת", היא מוסיפה למחות.
ד"ר קריסטל היא כבר מזמן לא מתמחה מתחילה, אבל גם לא מנהלת מחלקה. היא מעמד הביניים של הרופאים בישראל, מייצגת את הרוב. כך הרוב הזה חי: בבוקר בבית החולים, בשירות הרפואה הציבורית, ובצהריים לקליניקה הפרטית.
"20 שנים רופאה - 38 שקלים לשעה"
לכאורה, יכול משרד האוצר להשתמש בד"ר קריסטל כתשדיר שירות שאומר - תראו איך הרופאים מסתדרים. עם זאת, הרושם הזה מתהפך כשיורדים לפרטים.
"כשאני סיימתי את ההתמחות שלי, רציתי לעבוד במשרה מלאה בבית חולים. אמרו לי: 'את רופאה טובה, את רופאה נהדרת. מאוד היינו רוצים שתישארי - אבל אין לנו תקנים'", היא נזכרת. "כך נאלצתי לרדת לחצי משרה", היא מוסיפה להיזכר.
"יש לי ותק של 20 שנים, אבל המשכורת היא קצת יותר מ-38 שקלים לשעה", היא מתלוננת. "אני מרוויחה בערך שלושה שקלים יותר מהמטפלת שלי, 3,178 שקלים בסך הכל לחודש מהרפואה הציבורית. אם יעלו לנו את השכר ב-25%, כפי שמוצע, זה אומר שארוויח 50 שקלים לשעה. זה כלום", היא אומרת.
זו למעשה הבעיה המרכזית של הרופאים - משכורת הבסיס הנמוכה, ואפשר אף להגיד, מבישה. כל תוספת שתגיע, אם תגיע בהסכם החדש, לא תשנה את התמונה בהרבה.
כך מייבשים את הרפואה הציבורית
"מציגים את כולנו כאילו שאנחנו באים לבית החולים וכל היום רק בעצם מחכים לברוח לקליניקה הפרטית שלנו", היא אומרת. "אז אולי כדאי שיידעו סוף סוף - הקליניקה הפרטית היא ברוב המקרים סניף של קופת חולים, המשכנתה השנייה שלנו", היא מוסיפה.
קופת חולים חתמה עם ד"ר קריסטל על חוזה לספק לה מטופלים, עבור כמאה שקלים לביקור. "בשורה התחתונה - מיליונרים לא נהיים מזה", אומרת ד"ר קריסטל.
עם זאת, הסיפור הזה הוא לא רק על מצוקת הרופאים שמשלמים להם מעט, אלא גם על החולים שמקבלים מעט - פחות רופאים בכל משמרת, פחות אחיות, פחות מיטות והרבה עומס.
כך מייבשים את מערכת הרפואה הציבורית בישראל. "סביבת העבודה שלנו הפכה לבלתי נסבלת", אומרת ד"ר קריסטל. "חלק גדול מהזמן שלי הולך היום על ויכוחים עם ההורים שהילדים שלהם לא יכולים לקבל את התור הבא בפרק זמן סביר - כשהראייה שלהם הולכת ונפגעת", היא מספרת בצער.
"הבת שלי תהיה רופאה על גופתי המתה"
התחושה של ד"ר קריסטל מגובה בנתונים ברורים. מאז שנת 1995 יש ירידה של 12% בהשקעה הממשלתית ברפואה הציבורית. המשמעות היא שהאזרחים משלמים מיליארדים יותר מהכיס הפרטי שלהם.
היחס בין מספר הרופאים למספר החולים הוא כמו במדינת עולם שלישי, ולא בטוח שההסכם שהושג
משנה את התמונה הזאת באופן דרמטי. "הרופאים שלנו לומדים להיות רופאים במערכת הבריאות הציבורית. אין מתמחים לא ב'אסותא', אין סטאז'רים לא ב'הרצליה מדיקל סנטר'", מזהירה ד"ר קריסטל. "כשפוחתים הרופאים במערכת הציבורית - אין גם מי שילמד את הדור הבא", היא מוסיפה.
מה יקרה בעוד 20 שנה מהיום? ד"ר קריסטל מפחדת על המחשבה. "בעוד עשר שנים אגיע לגיל שאני עשויה למצוא את עצמי באחת המיטות בבית החולים כחולה, ואני לא רוצה להיות במצב הזה", היא אומרת.
אורנית לא תעזוב את המקצוע, כי היא אוהבת אותו, והיא גם לא בגיל שמתחילים בקריירה שנייה בקלות. דבר אחד ברור לה, בדיוק ההפך ממה שהיה ברור לכל אימא יהודיה טובה במסורת של מאות שנים: "אני מודיעה חגיגית שהבנות שלי לא ילכו לרפואה. לא חשוב גם הן ירצו, על גופתי!".