על פי המסורת היהודית ראש השנה שחל היום הוא חג של התחדשות - התחדשות הגוף והנפש. עבור סיגל, שמואל, מירי ואלי המושג התחדשות גופנית מקבל השנה משמעות מילולית במיוחד - ראש השנה הקרוב יהיה הראשון בחיי הארבעה לאחר שעברו השתלת איבר הודות לאנשים שהסכימו לתרומת איברים וחתמו על כרטיס אד"י. איבר, אחד מתוך רמ"ח איברים, שהעניק לכל אחד מהם חיים חדשים.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
מחלת הסיסטיק פיברוזיס שאובחנה אצל סיגל נסבך (37) משדרות כשהייתה בת שלושה חודשים הפכה את חייה למלאים בייסורים. המחלה הציפה את ריאותיה של סיגל בליחה וגרמה לה לדלקות טורדניות שאילצו אותה להעביר את מחצית חייה בבתי חולים.
"בעשר השנים האחרונות בממוצע נאלצתי להתאשפז במשך שבועיים בכל חודש", מתארת סיגל את שגרת חייה העגומה בצל המחלה. "לא הייתי מסוגלת לעמוד זמן ממושך וגם לא הייתי מסוגלת ללכת. פחדתי נורא מהניתוח אבל האלטרנטיבה שלי הייתה להיות תקועה בבית כל היום, צמודה לבלון חמצן. כל יציאה מהבית היא פרוצדורה מורכבת. אלו לא חיים", היא מציינת בקודרות. "למרות הפחד אמרתי לעצמי או שאני נותנת צ'אנס להשתלה או שהמצב שלי ימשיך להתדרדר עד שאמות".
סיגל מתארת כי תקופת ההמתנה לאיבר לוותה במתח עצום. "קשה לתאר במילים את הלחץ בתקופה הזו. כל טלפון מקפיץ אותך. אין לך שום דבר לעשות מלבד להמתין לטלפון שיקרא לך לבית החולים. זו תקופה שגוזלת הרבה כוחות נפשיים".
"לא הפסקתי לבכות ולרעוד"
אחרי חודשים ארוכים של המתנה דרוכה הגיע הטלפון לו ייחלה סיגל. "זה היה יום שישי", היא מפרטת, "התקשרו מבית החולים ואמרו שמצאו תורם. הייתי בשוק. זו תחושה של התרגשות גדולה שמתערבבת בבת אחת עם פחד משתק. לא הפסקתי לבכות ולרעוד". תוך שעה הייתה סיגל בבית החולים בהכנה לניתוח. "למרות הפחד אני זוכרת גם תחושות של שמחה גדולה. נכנסתי לניתוח עם חיוך. הרשגתי שאני הולכת לשים את המחלה הארורה מאחורי ולהתחיל בחיים חדשים".
אחרי שלושה ימים התעוררה סיגל. האוויר ששאפה לקירבה מילא כעת ריאות בריאות. היום, שישה חודשים לאחר הניתוח, מספרת סיגל שהשינוי שהתרומה חוללה בחייה הוא הכי דרמטי שניתן לתאר. "מאדם שמעביר חצי מהזמן שלו בחדרי אישפוז הפכתי לאדם בריא. מאז ההשתלה לא התאשפזתי אף לא פעם אחת. אלו חיים חדשים. עצם העובדה שאני יוצאת מהבית בלי לחשוב פעמיים מבחינתי זה אומר הכל".
התורם נשאר אנונימי
עד היום לא יודעת סיגל מאום על האדם שמותו גאל אותה מייסוריה וזיכה אותה בחיים חדשים. משפחתו העדיפה להשאיר את זהותו אנונימית. "אני רק ידועת שמדובר בגבר. ניסיתי לבדוק בחדשות על מקרי מוות שהיו בסמוך להשתלה אך ללא הצלחה. הייתי שמחה להודות למשפחה שהתרומה שלה הצילה את חיי. אני מניחה שאם הייתי נפגשת איתם הייתי נותרת ללא מילים. הייתי מסוגלת רק לחבק אותם חזק חזק".
"קרנית היא לא חלק חילוף של טויוטה"
בדיוק לפני שנה החל ד"ר שמואל יורפסט, מנתח כלי דם, לאבד את מאור עיניו. ד"ר יורפסט נפגע בפיגוע בעפולה ב-2003. מחבלת מתאבדת פוצצה עצמה בכניסה לקניון ורצחה שלושה אנשים. שמואל, שעמד במרחק של חצי מטר מהמחבלת, נפגע בעיקר בעיניו.
"זמן קצר לפני הפיגוע הגיע לבית החולים בו עבדתי מחבל מג'נין", נזכר המנתח. "המחבל נפצע קשה בידו ובפני הצוות הרפואי ניצבו שתי ברירות - או לבצע ניתוח מורכב שיתכן שיציל את ידו, זו ששעות בודדות לפני כן רצחה ישראלים, או לקטוע אותה. ניתחנו אותו". הרופא מציין כי למחרת הניתוח התעורר המחבל ושאל אותו אם ידו תהיה בסדר. "עניתי לו שכן וביקשתי ממנו שיסביר לחברים שלו שבישראל מטפלים גם במחבלים. ביקשתי ממנו שאם בכוונתם לישים לי פצצה אז אני מבקש שהיא תהיה קטנה".
"הפצצה הקטנה" הפכה את חייו של שמואל על פיהם. ראייתו שנפגעה בפיצוץ הלכה והתדרדרה עד שאבדה כמעט לחלוטין. "במשך תקופה ארוכה יכולתי רק לזהות בין חושך לאור". שמואל עבר אחרי הפיגוע ניתוח להשתלת קרנית אך, כאמור, לפני כשנה חלה התדרדרות דרסטית בראייתו ועולמו שוב התכסה בעלטה. "הירידה בראייה הכניסה אותי להלם. הגעתי שוב למצב שבו כמעט לא ראיתי דבר. לא יכולתי לצאת מהבית כי לא ראיתי את המדרגות. כדי ללכת לשירותים הייתי צריך לגשש את דרכי באמצעות הקירות ואם איבדתי לרגע ריכוז ופספסתי פתח הייתי אבוד". המזור היחיד לחושך בו שקעו בשנית את חייו היה השתלה נוספת של קרנית.
"האדם שמחכה להשתלה לא מייחל למוות של אדם אחר", מדגיש הרופא. "לא פעם החלטתי ביני ובין עצמי שאני מעדיף להישאר עיוור ושאף אדם אחר לא ייאבד את חייו".
"היום אני מביט בדברים אחרת"
שמואל מספר שהחיבור שלו לאדם שתרם עבורו את הקרנית הראשונה היה עז. "הרבה מהעולם שראיתי היה דרך העיניים שלו. הכרתי בפירוט רב את סיפור חייו. הוא היה כמו פילטר שדרכו ראיתי את המציאות". לדברי שמואל, לאחר ההשתלה השנייה היה לו קשה להכיל תחושה דומה.
"לא הייתי מסוגל שוב להכיר אדם שעשה איתי כזה חסד. קרנית זה לא חלק חילוף של טויוטה. זה איבר של אדם, אדם שהיה ואיננו. היה לי קשה להכיל שוב את תחושת הכרת התודה הזו. יש שיר של פול סיימון שאומר שהתקרה של אדם אחד היא הרצפה של אדם אחר. קשה לי להתנתק מהתחושה שהגאולה שלי, התקרה שלי, היא טרגדיה של אדם אחר. כל שאני יודע הוא שיש מישהו שאצילות הנפש שלו ושל משפחתו העניקו לי חיים חדשים".
בעקבות ההשתלה חזר ד"ר יורפסט לשגרת חיים מבורכת. "היום אני יכול עשות את כל הדברים שאני אוהב - לנגן, לטייל עם הכלבים שלי, לעבוד. השתלה היא כמו לידה מחדש. אתה מביט בדברים אחרת. אתה מביט בעצים, בבני המשפחה, בסתיו שמגיע. בלי הקרנית סתיו, חורף וקיץ זה הכל אותו קור מצמרר", הסביר בכבדות. "אני יודע שהאופן המיוחד בו אני רואה כיום בדברים לא יישאר לנצח. בסוף גם התחושה הזו תדהה. אבל עד שזה יקרה אני מנסה לשמר אותה ולגמוע כל טיפת נוזל חיים מוזקק".
בדומה לתורמת - פיתחה אלרגיה לשומשום
בניגוד לשמואל, מירי אברהמי (33) מראשון לציון מכירה היטב את הנסיבות הטראגיות שהצילו את חייה. הכבד שהושתל בגופה של מירי, אם לשלושה ילדים רכים, נתרם על ידי לידיה לבושן, תיירת מדרום אפריקה שמתה לאחר שאכלה טחינה ופיתחה תגובה אלרגית קטלנית לשומשום.
ההידרדרות במצבה של מירי הייתה מהירה. "זה היה בשבת. בעלי חזר מבית הכנסת וראה שהפנים שלי צהובים. אחרי שהסתכלתי במראה הבנתי שכדאי שניסע לבית חולים", היא משחזרת. הכבד של מירי קרס לחלוטין תוך שעות אחדות. היה כפסע בינה ובין המוות.
"לא דמיינתי בחיים שאני אזדקק להשתלה. חשבתי שיתנו לי אנטיביוטיקה ושהכל יעבור. בשלב מסוים איבדתי את ההכרה. בדיעבד סיפרו לי ששקלו להטיס אותי לצרפת להשתלת כבד אבל חששו שאני לא אשרוד את הטיסה. הייתי עד כדי כך קרובה למות. אם משפחתה של לידיה לא הייתה תורמת לי את הכבד הייתי מתה תוך שעות ספורות והתינוקת שלי, שהייתה אז בת חודש, הייתה נותרת יתומה".
מירי מספרת כי בעקבות ההשתלה גם היא פיתחה אלרגיה לשומשום. "לפני כמה שבועות אכלתי טחינה והתחילו לי גירודים בידיים. ישר קישרתי את זה להשתלה. מאז אני מסתובבת עם כדורים נגד אלרגיה בתיק". בראיון עימה מציינת מירי כי היא ובעלה שומרים על קשר עם משפחתה של התורמת. "פעם בחודש בעלי משוחח עם אחיה של לידיה ומעדכן אותו בחיינו. הוא מאוד מתעניין במצב שלנו וגם אנחנו בשלו. אני חבה למשפחה שלו את חיי. זה פשוט כך".
"אין מילים לתאר מה אני חב לתורם"
כמו מירי גם אלי שבתאי (51) מאורנית מכיר מקרוב את האדם שהחסד האחרון שעשה הקנה לו לב, כליה וחיים חדשים. נדב קריימן ז"ל נהרג בתאונת אופנוע בחודש אפריל. אבריו שתרמה לאחר מותו משפחתו הצילו את חייהם של חמישה אנשים. "המעשה שהם עשו הוא מעשה כביר. אין בעולם הזה מילים לתאר את מה שאני חב להם". שבתאי סבל מאי ספיקת לב חמורה והמתין ארבע שנים מייסרות להשתלה. בראיון הוא מספר שאחרי הניתוח גייס את מירב כישוריו כחוקר פרטי לשעבר כדי ללמוד על חייו של האדם שהלב שלו פועם בחזהו. "דליתי לגביו כל פרט שיכולתי - מי הוא היה ומה הוא אהב לעשות. חשוב לי מאוד להוקיר אותו ואת זיכרו. זה בנאדם שנתן לי חיים. פשוטו כמשמעו".
במשך שנתיים וחצי חי שבתאי עם לב מלאכותי. הלחץ שהפעיל הלב המכני על אבריו הפנימיים גרם לכליות שלו לחדול מלתפקד. "שלושה שבועות לפני ההשתלה הכליות שלי הפסיקו כמעט לחלוטין לסנן את הדם. הגעתי כבר ממש לקצה".
שבתאי מספר כי "הרגע שבו הבנתי שחיי השתנו היה כמה ימים אחרי ניתוח ההשתלה הקשה שעברתי. במשך שבוע וחצי הייתי מורדם ומונשם בטיפול נמרץ. איתי במחלקה היו עוד מטופלים והתפתח בין כולנו קשר מיוחד. כשהדאגה שלי התחילה להיות מופנה אליהם הבנתי את השינוי. אחרי הניתוח הייתי זקוק שבני ידחוף אותי במדרגות שמובילות אלינו הביתה. היום אני מטפס אותם בלי בעיה".
לחתימה על כרטיס אדי לחצו כאן