"אי אפשר לראות כל כך הרבה אנשים בעם הזה סובלים, ולא לעשות עם משהו. אני מאמין שהשינוי הזה יקרה" – כך אמר אתמול אייל גולן, דקות לפני ההופעה הגדולה ביותר בקריירה שלו.
בזמן שאיציק שמולי שילהב את ההמונים בכיכר המדינה, 20 ק"מ דרומה משם אייל גולן שילהב המון צנוע יותר, בקאנטרי של יבנה. הקהל היה מודאג שההופעה תקוצר בגלל העצרת, אבל אייל סיפק את הסחורה – והחבר'ה נרגעו.
ההופעה הסתיימה ובדרך לתל אביב מתחילים להגיע דיווחים על מאות האלפים שכבר מתכנסים לקראת העצרת, ואייל גולן מודה שהוא קצת שכח איך זה להתרגש לפני הופעה. "אני מתרגש עכשיו עוד מהדרך, רק מהמספר שאמרת לי", הוא אומר. "אני לא צריך להיות על הבמה בשביל להתרגש. זה אפילו מפחיד. אני בסך הכל בן אדם".
הנסיעה מזכירה קצת את הריצות בין מופעי הבידור של יום העצמאות, אלא שכאן הבידור של הקהל מעורבב עם כעס מסוג חדש. הרבה גבות הורמו כשאייל גולן בחר לשיר שיר על יהלום בעצרת המחאה על יוקר המחייה, אבל כשמקשיבים למילים, מבינים שזה שיר על החלום של מאות האלפים שמילאו את הרחובות.
"אני באתי מהמקום הזה, אני לא גדלתי במגדלי יו ולא גדלתי עם מכוניות פאר", הוא נזכר. "עבדתי אפילו בבניין, הגעתי למשכורת של 3 וחצי – 4 אלף שקל בחודש, ומזה אי אפשר להתקיים. לקנות אוטו היה בשבילי חלום פרוע. בגיל 23-24 הייתי בן אדם "מעוקל". הרגשתי את הכאב הכי הרבה כשבאו לקחת לי דברים מהבית וסבא שלי היה צריך לשבור חיסכון כדי לשלם משהו בשבילי".
את מעט המילים שאמר אייל גולן בין השירים ואחרי ההופעה, הוא אמר בזהירות מופלגת, חרד לתווית או לסטיגמה של מחאה, שיכולה "ללכלך" את סיפור ההצלחה המושלם שלו. ואולי בסוף, זו התחושה של ההיסטוריה, של הישראלי שעומד ומופיע מול 300 אלף איש – משהו שלא קרה כאן עד אתמול, ואולי עוד ייקח הרבה זמן עד שיקרה שוב בעתיד.