בראשית המאה הקודמת, לפני מדורי ה"סלבס" והרכילות, עולמם של המפורסמים המקומיים מקרב המתיישבים של ארץ ישראל היה הרבה יותר סגור בפני הציבור. את שיריה של המשוררת רחל (בלובשטיין-סלע) כולם קראו והכירו, אבל את מה שעובר עליה באמת אנחנו מגלים רק היום - מאה שנה אחרי - דרך מכתבים אישיים שכתבה ומתפרסמים היום על ידי ארכיון המדינה במלאת 72 שנים למותה.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
"אוחז אותי מצב רוח כזה, כשבערב אני חוזרת מהעבודה בשדה הרחוק", כותבת רחל לחברתה הטובה שולמית קלוגאי ב-1913 מהמושבה כינרת, תקופה שמחה שבה כתבה רבים משיריה. "אח! הייתי רוצה לספר לך, יקירה שלי, על היופי הקורן של הכינרת שלי בשעת ערב. עולה מעצמו בזכרוני 'נשימתו של האל' של גליסונוב: 'במסגרת הרים זוהרים מי התכלת ללא תזוזה'. האם את מדמיינת את זה לעצמך? אני אוהבת את הכינרת, ללא סוף, ללא סוף אוהבת אני את הכינרת!"
המכתב הזה הוא היחיד, כנראה, שנשמר ממכתבי רחל מהתקופה ההיא. מלבד התיאור המלבב של המקום, היא מתאוננת, ולא בפעם האחרונה במכתבים שנחשפים, על בדידותה. "אני חיה, האל עדי, לא רע, רק דבר אחד: הגעגוע לאנשים אוכל אותי... הייתי רוצה להיפגש איתך, שולמית, חברה חמודה שלי! נראה לי שאבוא בפסח, אה?".
"יש לי חדר נהדר"
37 מכתבים מוציא לאור ארכיון המדינה, 27 מהם מתפרסמים בפעם הראשונה. כמעט כולם נכתבו לשולמית קלוגאי, כשרחל הייתה בשנות העשרים לחייה ועד ליומה האחרון. רובם, למעט זה מכינרת, נכתבו בין השנים 1925-1931, בתקופה בה חיה בתל אביב ואושפזה בבית החולים בצפת בשל מחלת השחפת. רוב המכתבים אינם נושאים כלל תאריך- כמקובל על ידי בני אותה התקופה.
המען למכתבים, שולמית קלוגאי, המכונה על ידי רחל במכתביה "שו", הייתה בת גילה של רחל. הן הכירו בעיר פולטבה שבאוקראינה בה גדלו והפכו לחברות קרובות. אחרי שעלו לארץ, רחל ב-1909 ושולמית ב-1911, נפגשו שוב וחידשו את הקשר ביניהן. בשנות העשרים של המאה ה-20 התגוררה רחל בתל אביב, ושולמית בחיפה.
"גם אני חידשתי (צריך לאמר חנכתי?) - יש לי חדר נהדר בתל נוראדו, בית פרץ, רחוב הירקון", מספרת רחל לחברתה באחד המכתבים הראשונים מתל אביב, כשגרה ברחוק הירקון, ממנו עברה בהמשך לרחוב בן יהודה ולבוגרשוב. "החדר גדול ורהיטים בו מעטים, והכל יחד עושה רושם מקורי למדי".
במכתב אחר מתארת רחל שוב את בדידותה, שחוזרת גם בעיר הגדולה. "דעי לך, שו, שאופיי הכבד השניאני על אחרוני המוהיקנים בידידיי ונותרתי לבדי, לבדי. והמוזר שבדבר כי טוב לי ככה", היא כותבת. "טובה לי בדידות של סרטן פרוש זו, לכן חושבת אני כי הגורם לכך, לניתוק הקשרים הזה, עמוק הוא מרוע לב בלבד".
בכי בבית החולים
מצבה הבריאותי של רחל ממלא חלק מרכזי במכתבים. "זה חודשים שלא ידעתי שעה אחת של הרגשה עצמית טובה", היא מעידה על עצמה. "הרופא דורש במפגיע לנסוע לצפת לבית החולים, וכן אעשה... אבל הרי שום סיכוי אחר אין לעלובה שכמוני".
מכתביה של רחל מביאים לידי ביטוי את ההומור המיוחד והציניות שלה. הנה כך היא מתארת את המתרחש בבית החולים בצפת: "המנותחות גונחות וצורחות בחד-גוניות מרגיזה: 'ממע מיין בויך!' (אמא, בטני)".
גם ניצני אהבתה לזלמן רובשוב, לימים נשיא המדינה זלמן שז"ר, מתוארים באחד המכתבים. "זלמן רובשוב - המכירה את אותו?", שואלת רחל את שולמית. "אדם נעים מאוד. ארבעה שירים נכתבו לשמו, וכמה עוד ייכתבו!".
"אהפך לזאב פרוש"
את אשמת הבדידות, שממשיכה להטריד אותה, היא תולה גם בעצמה. "אני שרויה בבדידות מוחלטת וטוב לי ככה", כותבת רחל. "אבל באותה שעה אני יודעת כי אין זה טוב כלל וכלל, כי תנועה במורד היא זאת, וכי לבסוף איהפך לזאב פרוש".
המחלה והבדידות משפיעות לא רק על מצב רוחה של רחל - אלא גם על יכולתה ליצור. באחד ממכתיבה לשולמית היא מעדכנת אותה ביובש היצירה, ובתסכולה. "ואשר למשוררת הידועה לך היטב, המכונה בלשון סגי נהור 'רחל', הנה היא אינה כותבת עוד שירים, אבל בעד זה מתרגמת שירים של אחרים, ובעיקר של אחרות".
רחל המשוררת הייתה דמות מסקרנית וחידתית בחייה. באפריל 1931, בגיל 41 בלבד, היא הלכה לעולמה ממחלת השחפת. המכתבים שמתפרסמים היום חושפים קצת מהנפש המיוחדת שלה.