חמש מהדורות ביום, 46 שנה, תעשו לבד את החשבון, ותבינו למה הקול הזה והאיש שמאחוריו נחשב ל"חיים יבין של הרדיו". לא תתפסו אותו סוטה מהטקסט, או מביע רחמנא ליצלן את דעתו האישית. הוא גם מעדיף לראות את עצמו כחלק מההיסטוריה הלאומית. "הנחיתי הרבה מאד טקסים, ולכן אני מרגיש שהייתי בהרבה מאד אבני דרך בתולדות המדינה", הוא אומר.
"בדרך כלל אני כותב את הטקסט בעצמי. יש אירועים שאני מקבל את הטקסט כמוכן מן המארגנים. אני כמובן שואל אותם שאלות ומציע גם הצעות. הם אינם חייבים לקבל, אבל בדרך כלל הם מקבלים בגלל הניסיון הרב שלי", הוא אומר.
אבל במקרה שהפך אותו לכותרת בחדשות – הממלכתיות שלו הכריעה את הניסיון. "הודיעו לי מראש: אתה מקבל טקסט מוכן ואסור לשנות מילה", מנסה כנר להסביר. "הטקסט הזה הגיע לידיי ב-6 בבוקר. הגעתי לשם והזהרתי שהטקסט הזה לא טוב".
"קראתי לאנשי שירות בתי הסוהר, המזמינים והמעסיקים, שפנו לאנשי התקשורת של לשכת ראש הממשלה, והם סירבו לשנות אפילו מילה", הוא מוסיף. "אני אינני מצטער שלא זרקתי את הדפים. תפקידי לא להיות צנזור. מי שם אותי לצנזר? אני קריין ומנחה. אני לא יכול לומר להם 'תנו לי את ראש הממשלה על הקו', אבל הייתי אולי מתעקש שמי שכתב את הטקסט יהיה גיבור מספיק לצאת לתקשורת ולהודות: 'אני הוא שכתבתי, אני הוא שאסרתי על שינוי המילים".
עמיתיו בקול ישראל דווקא תומכים בהתנהלותו ואפילו חתמו על עצומה התומכת בו. גם כאן, כמו במקרה הכרמל, הוא מתיישר עם מעסיקיו ומקבל את הדין: אף מילה על רשות השידור, אף מילה על התערבות גורמים פוליטיים. כנר מקווה להשאיר את סאגת הכרמל מאחוריו, ומתרכז במה שהוא הכי אוהב: להגיש את "מתוק מאז", להיטי שנות ה-60 שהוא כל כך אוהב. דן כנר מרגיש שרוב הבוץ שדבק בו בכרמל כבר נוקה, שהרי שנים הוא מצליח במה שהוא מאמין בו: קריין צריך לעשות – לא להירטב, רק ללכת בין הטיפות.
מלשכת רה"מ נמסר בתגובה: "אנחנו מסכימים שהדברים לא היו צריכים להיאמר במעמד הזה, ומתנצלים בפני כל מי שנפגע".