תמר שוורץ היא מנהלת "מסיל"ה", מרכז הסיוע לקהילה הזרה של עיריית תל-אביב יפו. התלווינו אליה, לא בפעם הראשונה, לביקור בגני הילדים המאולתרים של המסתננים מאפריקה בדרום תל אביב. "גנים" זו כמובן לא המילה המתאימה: נכון יותר, אולי, יהיה לקרוא למקומות הללו "מחסני ילדים".
המחזה הבולט באותם מעונות הוא של תינוקות הקשורים כל היום בסל-קל. אנה, למשל, מחזיקה בתוך מרתף חשוך ומוזנח כ-40 ילדים ותינוקות מגיל 0 ועד 6 שעל הטיפול בהן אמונות בסך הכל שתי מטפלות. במשך כל היום, כמעט כל מה שהם ישמעו מהן הוא צמד המילים "סיט דאון" (שבו!). על פעילויות אפשר רק לחלום, כיוון שאלה מסתכמות בבהייה בטלוויזיה - שם מוקרנים, פעם אחר פעם, פרקים של "דורה".
כך, למעשה, נראית שגרת יומם של ילדי המסתננים הרכים: קשורים במשך שעות או שוכבים מבלי לזוז אל מול טלוויזיה שמקרינה את אותו הדבר, כל זה - כשברקע קולות בכי בלתי פוסק. סדר היום הזה הוא בעצם היחיד שאותם הילדים מכירים.
למרות הכל, מתברר כי גם מהמקום הכי נמוך בתל-אביב אפשר לרדת עוד יותר מטה: הכמות, הרקע והמצוקה שמאפיינים את גל המסתננים מאפריקה ששטף את הארץ רק השנה יוצרים מציאות בלתי אפשרית גם עבור מי שכבר חשב שראה וטיפל בהכל.
שוורץ חורשת כבר שש שנים את רחובות ישראל האחרת, זו שצומחת חמש דקות ממרכז עזריאלי. במשך כל הזמן הזה היא מתעקשת לראות את האנשים שמאחורי המספרים המבהילים של הפליטים והעובדים הזרים, ולטפל בהם ככל שניתן באמצעים הדלים שעומדים לרשותה. היא ואנשיה צילמו קליפ והעלו לרשת, בתקווה לקבל תרומות מישראלים שייפקחו את עיניהם וייפתחו את הארנקים. בסוף היה זה דווקא האו"ם שנתן את הכסף, אחרי שנה של הדרכה צמודה.
רק בתל אביב נמצאים כ-4,000 ילדים מסתננים. מבחינת מדינת ישראל הרשמית הם ועוד אלפים אחרים "שקופים" לחלוטין. פרט למשרד החינוך שמחיל עליהם את חוק חינוך חובה, אין כל רשות ממלכתית שמקבלת על עצמה את האחריות לגורלם. נכון להיום, המדיניות היחידה בנמצא היא גדר בהקמה ויחידת גירוש.