אריה אליאס כבר לא משחק בסרטים. גם לא בהצגות. היום, בגיל 89, הוא מדפדף בספרים,
מעיין, מצלצל, ומעלה זכרונות. היום, כשכוכב "הילדים משכונת החיים" הולך עם הליכון, הוא צריך לפנות את הבמה.
הבעיה היא שבארץ למי שמפנה את הבמה, לא תמיד יודעים למצוא מקום טוב באמצע, בין שורות הקהל. לעתים, גם לא בספסלים האחוריים. היום הוא אומר, הבמה שלו היא בכל מקום, אפילו בזמן הריאיון.
רמת גן היא מבוגרת מאוד. זה נורא מתבטא כשעולים לאוטובוס. אין מי שיקום לקשישים כי כולם קשישים. כשגם ספסלי הרחוב התמלאו, פתח ראש העיר את המקום הזה בהשקעה צנועה. אולם עם שולחנות וכיסאות.
הילדים, גם הילדים המסורים, אין להם זמן להורים הקשישים. המועדון הוא הבילוי היחיד שלהם. "מה את רוצה שאנחנו נעשה? נכבס עוד פעם? נגהץ עוד פעם? עשינו את זה כשהיינו צעירות. עכשיו באים לבלות, לראות אנשים, לשתות כוס קפה בחברותא, לשרוף חצי יום, לעבור את הרצל, קונים קנייה, נוסעים באוטובוס, הולכים הביתה, מבשלים צהריים, נגמר היום".
סביב השולחנות האלה זו האסטרטגיה - היום הוא משהו שצריך להעביר. זמן יש, אבל היומן ריק. אדם שאת גוזלת ממנו את התעסוקה, את גוזלת ממנו את הדבר הכי חשוב בחיים, משמעות. לא לראות איזה דבר מסכן ואומלל, אלא דבר מועיל. והם ממילא לא מחפשים שום דבר. הם מחפשים שיש טעם להתעורר בבוקר.
בסופו של דבר - כולנו נהיה שם, אם יהיה לנו מזל. השנים שיחלפו, יקמטו אולי את עור הפנים, ויחלישו את הגוף, אבל הרי אנחנו לא נאבד את זהותנו, נישאר אותם אנשים ונרצה שיסתכלו עלינו, יזדקקו לנו ויתייחסו אלינו ממש כפי שאנחנו רוצים את זה היום.
הכתבה החמישית בסדרה: כיצד נגשים חלומות במהלך הפנסיה?
הכתבה הרביעית בסדרה: כיצד נוכל להבטיח שנזדקן בכבוד?
הכתבה השלישית בסדרה: שליש מהגמלאים מודים: אנו בודדים
הכתבה השנייה בסדרה: לוותר על הירושה - או בית אבות?
הכתבה הראשונה בסדרה: שליש מהקשישים בישראל מוותרים על תרופות ומזון