למרות הצמיחה, הפערים החברתיים והכלכליים בישראל לא מצטמצמים: מדוח "תמונת מצב חברתית" של מכון אדווה המתפרסם היום (חמישי) עולה כי למרות הצמיחה המרשימה של המשק הישראלי - גידול של 3.3% בתמ"ג מאז שנת 2000 - הדבר לא מחלחל לתוך החברה הישראלית כולה.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
מהדו"ח עולה כי הצמיחה הכללית במשק לא השפיעה כמעט כלל על השכר החציוני בישראל, שנשאר זהה לזה של שנת 2000. למעשה, נתוני הביטוח הלאומי מעלים כי בשנת 2014 הפער בין הגידול בתמ"ג לנפש לבין השכר הריאלי לנפש הגיע לשיא של כל הזמנים, בהמשך למגמה הנמשכת כבר 25 שנים.
בעשור האחרון גדל חלקם של המעסיקים בעוגת ההכנסה הלאומית מ14% ל-17%, וזאת על אף שלא חל שינוי בשיעורם בשוק העבודה - זאת על חשבון העובדים, שחלקם בעוגה ירד מ-61% ל-57% בלבד. שכרם של המנהלים הבכירים זינק גם הוא, ובשנת 2014 עמד על ממוצע של יותר מ-300 אלף שקלים בחודש - פי 70 משכר המינימום ופי 32 מהשכר הממוצע במשק.
אשכנזים מרוויחים יותר ממזרחיים - וערבים פחות מיהודים
בעוד ששכר הבכירים זינק, 31.3% מהשכירים במשק מרוויחים שכר מינימום ופחות מכך. 22.1% מהעובדים במשק הרוויחו פחות משני-שלישים מהמשכורת החציונית, מה שה-OECD מגדיר כשכר "נמוך". מדובר באחוז גבוה לעומת שאר החברות בארגון.
גם למרכיב הדמוגרפי ישנה משמעות בכל הנוגע לפערי שכר: כך, למשל, 32.5% מהשכירות השתכרו ב-2014 שכר מינימום או פחות מכך, לעומת 18.1% בלבד מהשכירים הגברים. בנוסף, בעוד ששכירים ערבים הרוויחו בממוצע 29% פחות מהשכר הממוצע במשק, במגזר היהודי הרוויחו יותר ממנו - אך בעוד שאצל אשכנזים הפער היה של 38%, שכירים יוצאי עדות המזרח הרוויחו רק 12% יותר מהשכר הממוצע במשק.
אך פערי השכר הם לא העדות היחידה לחוסר השוויון בכל הקשור למוצא: שיערו היהודים והיהודיות הלומדים במוסדות אקדמיים כפול מזה של צעירים וצעירות ערבים. בקרב הסטודנטים במוסדות הללו, 22.2% הגיעו מיישובים מבוססים, 12.6% מעיירות פיתוח ורק 8.4% מיישובים ערביים. לעומת זאת, 71% מבתי הספר המקצועיים ממוקמים בעיירות פיתוח וביישובים ערביים.
"פירות הצמיחה חלחלו מעלה יותר מאשר מטה"
גם בבריאות יש פערים בין יהודים לערבים בישראל: שיעור תמותת התינוקות בקרב האוכלוסיה הערבית גבוה פי 2.6 מזה של האוכלוסיה היהודית, ותוחלת החיים של גברים ונשים יהודיים גבוהה מזו של של מקביליהם בציבור הערבי: 81.1 ו-84.5 מול 76.8 ו-81.2, בהתאמה.
"בכל הנוגע לסוגיות חברתיות, ממשלת ישראל משליכה את יהבה על צמיחה כלכלית - פירות הצמיחה חלחלו כלפי מעלה יותר מאשר כלפי מטה", סיכמו מחברי הדוח. "התמודדות עם האי-שוויון מחייבת מערבות מדינתית משמעותית - הבעיה היא שממשלות ישראל הלכו וקיצצו ביכולותיהן לפעול, ובעיקר ביכולותיהן התקציביות. התוצאה היא הידלדלות והצטמקות השירותים החברתיים שהמדינה מספקת".