פרויקט"הבוחרים החדשים" מצביע עד כה על מגמה ברורה למדי: התיכוניסטים, הישראלים הצעירים ביותר שתהיה להם זכות הצבעה בבחירות הקרובות, נמצאים בגבולות המרכז-ימין. בתיכון בליך המפורסם (איך אמרה ציפי לבני ב-2015 והגורל צחק? "ניצחנו בבליך וזה אומר הכל") גרפה אתמול מפלגת כחול לבן 47 אחוזי תמיכה ואילו הליכוד 21 אחוזים. לפני כמה ימים קיבלה מפלגת המרכז של הרמטכ"לים 44 אחוזי תמיכה בנס ציונה, ובתיכון נתניה הגיעה ל-33 אחוז. הליכוד: 26 אחוז.
כמובן שהנ"ל רחוקים מלהוות מדגם מייצג, של משהו, אבל התוצאות בתיכונים מהדהדות בדיוק את מה שאנחנו יודעים על דור ה-Z: הם ימנים והם שמרנים. 67% מהצעירים היהודים מגדירים את עצמם היום כימנים (כולל מרכז נוטה לימין); לצורך השוואה, בשנת 2004 הגדירו את עצמם כימנים רק 56%, וב-1998 רק 47%. הנתונים האלה ואחרים הופיעו בכתבה המחכימה מאת טל גלעדי, בעצמה דור זדית, על הנטיות הפוליטיות של מצביעי המחר, שמאז פרסום הכתבה הפכו למצביעי היום.
תלמידים, איפה הרדיקליות שלכם?
"הסיטואציה הפוליטית שאנחנו מכירים היא לא 'כן שלום' או 'לא שלום', גם לא 'ימין' או 'שמאל', אלא גושים שהם רק 'ביבי' ו'לא ביבי'", אמר אחד המרואיינים של גלעדי. הוא וצעירים אחרים שדיברו באותה הזדמנות המחישו לי מציאות שאני מן הסתם מודע לה – זה דור שמאז שעמד על דעתו מכיר רק את שלטון נתניהו, אולי עם שברי זיכרונות מאולמרט ומשרון – אבל הנתונים הטריים מהתיכונים והתמונה הרחבה שציירה גלעדי מעוררים בי תימהון אחד גדול שכותרו היא זו: תגידו, צעירים לא אמורים להיות קצת קיצוניים? קצת רדיקליים? קצת "עולם ישן עדי יסוד נחריבה"?
צד אחד של העניין הוא הימניות המובהקת, או ליתר דיוק אי-השמאלנות המובהקת. אפילו בתיכונט שבארץ תל אביב זכתה מרצ רק ל-9% מהקולות והעבודה ל-12%, פלחים שצריכים לגדול קצת כדי להיחשב צנועים. אבל בעוד שאת הימינה-צעד אפשר לתלות בהסתה השיטתית נגד השמאל של ממשלות נתניהו לדורותיהן, ובהחלפה השיטתית לא פחות של ערכים דמוקרטיים-אוניברסליים בערכים יהודו-לאומניים במערכת החינוך – ואני בהחלט מאמין בזה, גם אם רק מפני שאני משקיף על הדברים מצד שמאל – הפלא הגדול הוא ממילא לא הנטייה ימינה אלא הסחף מרכזה.
אורן חזן ומשה פייגלין זוכים אמנם לעדנה מסוימת בסקרי התיכונים, אבל זה רק ביחס למצבם בכלל האוכלוסייה. הרוב המוחלט של התיכוניסטים נחלק בין הליכוד וכחול לבן; ל"קיצונים משני הצדדים" נותרים רק הפירורים. וזה מוזר, מפני שדווקא הקצוות אמורים להיות אזור המחייה של הצעירים.
בהגדרה, במהות, אין דבר פחות צעיר מלהיות במרכז. באותו הקשר, הדבר הכי ישיש שאדם יכול לעשות בפני הסדר הקיים זה להרכין ראש במקום להרים אותו ולנגוח, והא לכם כל הסיפור של דור ה-Z: או שהם בעד מה שיש, או שהם בעד יש עתיד (סליחה סליחה, כחול לבן). איפה המרד? איפה נוער הנרות, ואתם יודעים מה, גם נוער הגבעות?
מי אתה, טינאייג'ר שאומר "יאיר לפיד נראה לי אדג'י"
תראו, אני לא יכול להסכים עם צעיר שהחליט לתת את קולו לעוצמה יהודית, אבל אני בהחלט יכול להבין אותו; על אותו משקל, ברור לי למה יהודי בן 18 יצביע חד"ש או לצורך העניין תע"ל (בהנחה שהנ"ל לא יחזרו בהן מהאי-איחודיזציה של המשותפת. אבל לצורך העניין אבין גם יהודי צעיר שיצביע עבורה, למרות ששוב לא אסכים איתו). תיכוניסט שאומר לעצמו "לפיד, הוא נראה לי אדג'י"? זה נבצר מבינתי מכל בחינה אפשרית.
טקסטים פובליציסטיים שמתפרסמים לקראת בחירות אמורים לכאורה להיות נחרצים מאוד, אבל אין לי כאן אמירה מהדהדת, רק תובנה מדכדכת: השילוב בין הסטגנציה המדינית, האג'נדות של שלטון נתניהו והאופי המאוד מסוים של הזדים הצליח להוציא את רוח המרד מהמפרשים של הנעורים. כישיש בן 45 זה צריך כאילו להרגיע אותי, כי יופי, אין חשש שהילדים האלה יהפכו כאן עולמות. אבל לא, זה מדכא אותי עד עפר. עד צפי המנדטים של מרצ. כבר קיבלתי איכשהו את העובדה שעידן נתניהו כרסם בתודעה הדמוקרטית שלנו; לפייד לנו את זיק הרדיקליות ואת משובת הנעורים זה דבר שלא חשבתי שאפילו הנוכחות המצמיתה של נתניהו יכולה להשיג.
כמובן שאין לי מה לעשות בקשר לזה. מניסיוני כאב לילדה בת 13 מוטב גם שלא אגיד כלום, כי הדרך הכי בטוחה לשכנע טינאייג'ר לא לעשות משהו היא להפציר בו לעשות אותו. אבל זה חזק ממני, אז אפציר בכל זאת: ילדים, תהיו קיצוניים. יש לכם חיים שלמים להתרכך, להתמרכז, לאבד את האדג' ולהצביע כחול לבן.