- "בהיעדר מנהיגות אמיתית, אנשים יקשיבו לכל אחד שניגש אל המיקרופון. הם רוצים מנהיגות. הם כל כך צמאים לזה שהם יזחלו במדבר לעבר חזיון תעתועים, וכשהם יגלו שאין מים הם ישתו את החול".
- "לואיס, היו לנו נשיאים שהיו אהובים למרות שלא היו מסוגלים לחבר משפט קוהרנטי עם שתי ידיים ופנס. אנשים לא שותים את החול מפני שהם צמאים. הם שותים אותו כי הם לא מבינים מה ההבדל".
את הדיאלוג הזה מתוך "הנשיא המאוהב" – סרטו של רוב ריינר שהפך לפיילוט דה-פקטו של הסדרה "הבית הלבן" – כתב ארון סורקין, כנראה גדול התסריטאים הפוליטיים-ליברליים שפועלים כיום. דרמטית זה רגע השפל של הנשיא (מייקל דגלאס), שתכלס אומר כאן לעוזר שלו (מייקל ג'יי פוקס) שהעם מטומטם; מהותית זה ניסוח מדויק באכזריותו או אכזרי במדויקותו של אחת התעלומות הפוליטיות הגדולות בתבל: מה זה בכלל הדבר החמקמק הזה שנקרא מנהיגות? האם אנשים יודעים לזהות אותו? האם ניתן לזייף אותו?
אנשים לא יכולים להיות מי שהם לא
נאומו של בני גנץ אמש הוא נייר לקמוס משובח לסוגיה הזאת. בעוד שיריביו הפוליטיים הטבעיים זועקים "חול" ואוהדיו צועקים (חזק מדי, מה נסגר איתכם?) "מים", אני רואה וקורא שציבור המתלבטים מתקשה להחליט אם האיש הוא חזיון תעתועים או אשכרה מייקל דגלאס. לדעתי זה מפני שהם עושים את הטעות הקלאסית של להתעכב על תוכן הדברים; אם בודקים לא מה אומר המועמד הטרי לראשות הממשלה אלא איך הוא אומר את זה, התשובה כותבת את עצמה. בני גנץ הוא הדבר האמיתי. אני יודע את זה כי הקשבתי לו - לאיש, לא לדברים, שהם ממילא פשרה אחת גדולה של פנייה לקונצנזוס – ושמעתי, כמאמר יהונתן גפן, את שירי המים הזכים.
"הנשיא מאוהב" לא חוזר לסוגיית המיראז' לאחר הדיאלוג הנהדר-מדכדך ההוא, אבל התובנה שעולה ממנו היא שאנשים דווקא יודעים מצוין את ההבדל בין אמת ותעתוע. זה לגמרי הגיוני כשחושבים על זה, מפני שמנהיגות היא פשוט תכונה אנושית. עובדות ניתן לסלף, הבטחות אפשר לפזר, אבל אנשים – לרבות השחקנים בפנטזיות ליברליות-הוליוודיות – פשוט לא יכולים להיות מה שהם לא.
אחרי עשר שנות נתניהו, קמתי הבוקר אופטימי
קראתי במהלך השנים לא מעט טקסטים שהביעו געגוע לאנושיות של יצחק רבין. קראתי והזדהיתי, מפני שרבין – כמו אריק שרון שנים אחריו – היה לא פחות ולא יותר מאוסף של חולשות וחוזקות אנוש. כשהוא אמר בלילה האחרון ההוא ש"אני קצת מתרגש", ראית שהוא קצת מתרגש, וכשהוא אמר "אני אנווט" יכולת לשמוע את המים ואפילו לצחוק למחשבה שמישהו עלול להתבלבל בינם לבין החול.
לא במקרה משווה ענת סרגוסטי את נאומו של גנץ לנאום ה"אני אנווט". לא במקרה טוען ניב שטנדל שהמפסיד של אמש היה יאיר לפיד, אדם שמכיל 75 אחוז חול. אני לא יודע אם הבחירות הוכרעו אמש, אבל משבר המנהיגות הישראלי שדובר בו כל כך הרבה בשנים האחרונות הסתיים אמש במחי חצי שעה של שידור חי. לראיה, התודעה שלי התעוררה הבוקר עם רצף ציטוטים מאחד הסרטים הפוליטיים האופטימיים ביותר שנעשו אי פעם. אחרי עשר שנים בסרט של נתניהו, אני לא יכול לחשוב על סוף טוב יותר.