בזמן המועט שנותר עד לבחירות ינסו לשכנע אתכם כמה חשוב ללכת להצביע. משמאל יגידו שאתם חייבים כי אי-הצבעה פירושה הצבעה לנתניהו; מימין יטענו שרק הקול שלכם ימנע ממשלת שמאל. בתווך יישמעו הקולות העל-מפלגתיים הקבועים שצצים בכל מערכת בחירות ומשמיעים בדרך כלל שלושה טיעונים, כבדי משקל יותר או פחות: שהצבעה היא לב ליבם של החיים במדינה דמוקרטית, שמי שלא מצביע מאבד את זכותו להתלונן על המצב, ושזו חובתכם האזרחית.
ברשותכם אתחיל מהסוף: הממ, לא זו לא. הצבעה היא זכותכם האזרחית. מותר לכם להצביע ומותר לכם להחליט שאתם לא במשחק. *זה* לב ליבם של החיים בדמוקרטיה: הזכות לבחור, לרבות הזכות לבחור אם בכלל לבחור. הטיעון על זכות התלונה מצדו נשמע לוגי – הרי הוא מבוסס על הרעיון הישן של "מי שמצביע משפיע" ומכאן שאם אתה לא מצביע, ויתרת על יכולתך להשפיע ולכן גם על זכותך לקטר – אלא שהוא קורס מול המציאות שנוצרה במערכת הבחירות הספציפית הזאת. כלומר, תחשבו על זה: איזה מהפתקים שמחכים לכם בקלפי מבטיח שעשיתם משהו, אפילו פרומיל של משהו, כדי להשפיע במשהו – שוב, אפילו בפרומיל של משהו – על הכיוון שאליו הולכת מדינת ישראל?
ייאמר מיד בקול רם וברור, אין כאן קריאה להימנע מהצבעה. אני בעצמי בהחלט מתכוון להצביע (עבודה, בשם הגילוי הנאות). אבל אני כן מבין כל אחד שמסרב להשתתף במשחק, ומרגיזים אותי כבר עכשיו הקולות שמתייחסים לסרבני ההצבעה כבוגדים במה שזה לא יהיה - המחנה, הגוש, הדמוקרטיה. אם יש כאן בגידה, היא לא שלהם.
באמת משנה אם תצביעו ביבי או גנץ?
את הממשלה הבאה יקימו בנימין נתניהו או בני גנץ. הראשון ויתר מזמן על כל הרעיון של מצע, כך שבחירה בו היא ממילא עניין פרסונלי נטו; הוא לא מבטיח לעשות שום דבר ספציפי מלבד למשול והציפייה מבוחריו היא להניח שהאיש יודע מה טוב בשבילנו. עכשיו, נניח שאתם חיים סבבה עם המצב הזה: למה לכם לצאת להצביע? הרי כבר אמרנו שאי-הצבעה היא הצבעה לביבי, וממילא גם הצבעה עבורו היא אמירת "אני ממש בסדר עם כל מה שקורה במדינה", שזה ההפך הגמור מלהשפיע. במקרה הטוב זה לזרום.
עכשיו, בואו נניח שאתם לא סבבה עם זה. שאתם ימנים ובמקור אפילו מצביעי ליכוד, אבל העובדה שנתניהו רץ לבחירות עם זנב ארוך של כתבי אישום אינה מקובלת עליכם, בוודאי בהינתן האמירה שלו-עצמו על ראשי ממשלה שזמנם מוקדש לחקירות. נניח שתלכו להצביע וצו מצפונכם ימנע מאצבעותיכם ללכת אל הפתק עם ה"מחל": לפי המצב הנוכחי בסקרים, הבחירה שלכם היא בין מפלגות ימין קיצוני שאין להן סיכוי לעבור את אחוז החסימה ומפלגות שאתם ממילא רחוקים מהן שנות אור אידיאולוגיות. אז כן, יש לכם אפשרות להשפיע, אבל למה שתרצו לתרום להטיית ההגה לכיוון שלפי השקפתכם יהיה ממילא שמאלה מדי או ימינה מדי?
אם אתם ממתנגדי נתניהו, מצבכם לכאורה פשוט יותר: צאו לקלפי, בחרו כחול-לבן ועשיתם את שלכם. אבל כאן נכנס לתמונה הפרדוקס הגדול של הבחירות הנוכחיות, שבהן מתמודד ראש ממשלה נטול מצע ועתיר כתבי אישום מול טוענים לכתר שלא מסוגלים להתחייב אידיאולוגית על כלום ושום דבר, וספק אם יכולים גם להסכים ביניהם על מה-שלא-יהיה. יש להם מצע, אבל קראתי אותו במלואו ולא מצאתי שום דבר מחייב בסוגיות הבוערות, בראש ובראשונה פתרון שתי המדינות, עניין שראשי כחול-לבן מתחמקים ממנו בעקביות (שזה משעשע כשלעצמו במפלגה שאחד ממנהיגיה הוא יאיר לפיד. מי אמר שהאיש לא הביע עמדה עקבית מימיו?). נניח שמימשתם את זכותכם האזרחית, יצאתם להצביע והלכתם עם החבר'ה האלה: בין קמפיין ה"הם שמאל" של הליכוד לסלוגן ה"כחול לבן זה ימין" של העבודה, האם מישהו מתומכיהם מוכן להישבע שהוא יודע לאיזה כיוון הם יסובבו ההגה?
אתם לא אמורים לסתום את האף כשאתם נכנסים לקלפי
נכון, מתחת לשתיים הגדולות יש אפשרויות נוספות רבות, ולחלקן יש אמירה אידיאולוגית ברורה מאוד. הבעיה היא שמדובר במפלגות אופוזיציה שלא באמת יכולות לעשות הרבה מלבד רעש, בשותפות קואליציוניות זוטרות – לראיה, היחידה שמגיעה כרגע למספר מנדטים דו-ספרתי היא העבודה – או במקרה הגרוע ביותר, במפלגות זניחות שיזכו בעמדת השפעה בגלל פוזיציה של לשון מאזניים. ימין או שמאל, אני מכיר מעט מאוד אנשים שמרגישים שהם מילאו איזו חובה או מימשו איזו זכות בכך שתרמו לכאוס הקבוע של שיטת הממשל הישראלית.
בבחירות המיוחדות לראשות הממשלה שנערכו בשנת 2001, ושבהן התבקשו אזרחי ישראל להכריע אך ורק בין אהוד ברק לאריאל שרון, ויתרתי על זכותי להצביע בפעם הראשונה (ונכון לעכשיו האחרונה) מאז שקיבלתי את הזכות הזו ב-1992. לברק לא יכולתי בשום אופן להצביע שוב, לשרון לא יכולתי מעולם להצביע, ולא קרה לרגע שהתחרטתי על הסירוב שלי לבחור בין השניים האלה. מאז אני כופר בקשקוש הזה של "חובה אזרחית", אבל אם בכל זאת יש כזו בהקשר של בחירות במדינה דמוקרטית - הרי שמדובר בחובתם של המועמדים להנהגה להציג משנה סדורה. נתניהו כאמור ויתר על זה מזמן, כחול-לבן מוותרת על זה בבחירות הראשונות שלה. בחברה דמוקרטית *זאת* בעיה גדולה בהרבה מאחוז מסוים של מצביעים שמרגיש שאין לו במי לתמוך.
אם הפוליטיקאים מפרים את הכללים, גם לאזרחים מותר
מצע מסודר, עמדות ברורות, הצגת אלטרנטיבה הדדית – אלה הכלים הבסיסיים ביותר של השיטה הדמוקרטית. במציאות שבה גם ראש הממשלה וגם אלה השואפים להחליף אותו שוברים את הכלים האלה, אני לא רואה שום בעיה באזרחים שמחליטים "לא משחקים". אני בטח מעריך את הגישה הזאת יותר מהדיבור הקבוע בסגנון "סתמתי את האף והצבעתי כך וכך". רבאק, הקלפי הוא מקום שבו אנחנו אמורים להגיד – הנה, זה הפתק שמייצג את מערכת האמונות שלי. איך זה הולך ביחד עם סתימת אף, עם הימור (ואפילו מושכל), עם כל דבר מלבד שקיפות מצד המועמדים והחלטה אידיאולוגית (או אסטרטגית, זה לגמרי בסדר) מבוססת מצד הבוחרים, דגש על מבוססת?
במקום להתעסק בשילוח אנשים לקלפי תוך ניגון על מצפונם הדמוקרטי, מוטב שנתמקד בהחזרת הפוליטיקאים שלנו למצב שבו הבוחר יודע במה הוא בוחר. מצע, עמדות, עימות, כל הדברים האלה. כשנסדר את זה, אז תבואו ותדברו על חובה אזרחית. אני מבטיח להקשיב.