מי שמצביע – משפיע. כך קובע סלוגן ההצבעות האולטימטיבי; הדבר החשוב ביותר בהצבעה הוא עצם ההשפעה הממומשת בה. ובכן, לא. לא כל מי שמצביע משפיע. זה נכון שגם מי שלא מצביע משפיע, אבל זה לא עובד הפוך. למעשה, רוב המצביעים לא משפיעים כבר שנים.
הנחת היסוד המופרכת שבבסיס ההנחה היא שאדם מצביע עבור מי שמשקף בצורה הטובה ביותר את תפיסת העולם האידיאולוגית שלו. אם אני מאמין בחתירה להסדר מדיני אצביע למחנה הציוני או למרצ; אם אני תומך בחיזוק ההתנחלויות אצביע לבית היהודי; אם אני רוצה עונש מוות למחבלים – לישראל ביתנו, וכן הלאה.
עוד בבחירות:
- עדיין מתלבטים למי להצביע? השאלון שיעזור לכם להחליט
- בואו להרכיב בעצמכם את הקואליציה הבאה
- אנחנו יודעים ששכחתם את הבחירות הקודמות
אבל אידיאולוגיה, למרבה הצער, היא ערך בעל חשיבות משנית בפוליטיקה (ובפרט בזו הישראלית). אם תמונת המציאות הייתה משקפת אידיאולוגיות פוליטיות, היינו חיים במציאות שונה לגמרי. אולי היינו כבר חיים במדינה אחת מתוך שתי המדינות לשני העמים; אולי, מנגד, היינו דווקא חיים במדינה ימנית, דתית וציונית יותר; ואולי זו בכלל הייתה מדינת כל אזרחיה.
המציאות מורכבת יותר, והמציאות הפוליטית – על אחת כמה וכמה. לאידיאולוגיה כשלעצמה אין כל ערך. היא זקוקה לכוח השפעה. לכוח השפעה כשלעצמו יש ערך; הוא אינו זקוק לאידיאולוגיה. הוא יכול לעבוד לפי כיוון הרוח, לחצי הלוביסטים או מעטפות הדולרים.
בחירה נבונה היא בחירה הרותמת אידיאולוגיה הקרובה ככל האפשר לתפיסת עולמו של הבוחר לכוח השפעה משמעותי. כלומר, עדיף לבחור מישהו שפחות קרוב אליך בעמדותיו, אך יוכל לממש אותן בסבירות גבוהה יותר. במילים פשוטות: טוב מנדט אחד בממשלה משניים באופוזיציה.
זה חשבון פשוט ומעשי: עדיף לי מי שקולע רק ל-60% מעמדותיי, אבל יוכל לפעול למימושן, מאשר מי שקולע ל-90% מהן אבל לא יוכל לעשות דבר. לדוגמה: אם אני מתנגד לחרדים, למתנחלים ולוועדים, עדיף לי מי שילחם רק באחד מהסקטורים מתוך עמדת כוח בקואליציה על פני מי שמוכן להילחם בכולם, אבל יישב עם שלושה מנדטים על ספסלי האופוזיציה ויפתור סודוקו. ריאל פוליטיק.
להכיר באמת
העניין הזה בא לידי ביטוי מעשי בכל כנסת ובכל ממשלה, לרבות אלו האחרונות. זה היה בדיוק ההבדל בין ששת המנדטים של ציפי לבני, שהצליחה לייצר השפעה מעל ומעבר לכוחה היחסי בכנסת בזכות תרגיל פוליטי מבריק (כניסה מהירה לממשלה), לבין ששת המנדטים של זהבה גלאון, שנותרו בתחומי העשייה שמחוץ לליבת החברה הישראלית (ואפילו מחוץ לליבת המפלגה עצמה). לבוחר השמאל המתנגד ליוזמות החקיקה של נפתלי בנט, למשל, התייצבותה של לבני בראשות ועדת השרים לחקיקה הייתה קריטית. גלאון לא הייתה יכולה לעצור אותן בשבתה באופוזיציה.
פוליטיקה היא מאבק כוחות. המצביע לא צריך לשאול את עצמו מי ייצג את האינטרסים שלו, אלא מי ישמור עליהם. זה הבדל משמעותי. הפוליטיקה אינה כלי לייצוג עמדות, אלא לייצור השפעה. אין שום משמעות למי מייצג את האידיאולוגיה והערכים שאני מאמין בהם. יש משמעות רק למי שמסוגל לממש אותם. ולמצער, כיוון שהמציאות אינה אידיליה – את רוב הערכים הללו, או את החשובים שבהם.
פרופ' שלמה אבינרי ניסח זאת כך במאמר ב"הארץ" ב-2012: "קבלת החלטה למי להצביע בגלל הרגשת נוחות אישית, ולא בשל ההשפעה שעשויה להיות להצבעה על המציאות הפוליטית, היא למעשה הפרטה של משמעות ההצבעה והאזרחות. יש בכך העדפה נרקיסיסטית של תחושת הנחת האישית על פני השתתפות בעיצוב המציאות הפוליטית". אני לא הייתי מרחיק עד כדי האשמה בנרקיסיזם, אבל זו בהחלט הצבעת נוחות פריבילגית. והצבעת נוחות פריבילגית היא לא משהו שאזרח במדינת ישראל יכול להרשות לעצמו. השורה התחתונה היא זו: הצבעה אידיאולוגית גרידא היא הצבעה נטולת תבונה מעשית. זה לא נעים לשמוע, אבל זו האמת וכדאי להכיר בה.
זה לא אומר שההצבעה צריכה להיות אסטרטגית גרידא. היא צריכה, כאמור, להציע שילוב סביר בין השניים. האם רק מפלגה שנמצאת בקואליציה יכולה להשפיע? אפשר לומר באופן גורף שכן. תשאלו פוליטיקאים משופשפים כאביגדור ליברמן וציפי לבני. תשאלו את משה כחלון, שחותר בלי להתנצל לכניסה לכל ממשלה. תשאלו את החרדים.
האם זה אומר שיש להצביע רק למפלגה שתיכנס בוודאות לממשלה? ודאי שלא. אבל צריך להצביע למפלגה שיש לה סיכוי ריאלי לעשות זאת.
נזק לבוחרים
מפלגות קטנות הן חלק מהבלוף של הדמוקרטיה הישראלית. המשמעות הפוליטית שלהן נעה בין הלא קיים לאפסי. בכנסת ה-19 כמעט ולא היו מפלגות קטנות. מי שכן היו קטנות הן המפלגות הערביות, שחילקו את המנדט הערבי ביניהן וכך לא השפיעו (כרגיל) על סדר היום במדינה; ושאול מופז, שמי בכלל זוכר שהיה חבר בכנסת היוצאת.
בכנסת ה-18, לעומת זאת, היו לא מעט מפלגות קטנות, ואפשר היה להבחין בכוחן הזניח: הבית היהודי (שלושה מנדטים) נכנסה לממשלה אך לא הצליחה לקבוע סדר יום מדיני (אדרבא: נתניהו הקפיא את בניית ההתנחלויות יותר מאי פעם); האיחוד הלאומי (ארבעה מנדטים) נבלעה באופוזיציה; כך גם מרצ (שלושה מנדטים). רק יהדות התורה, שיודעת טוב מכולם לנצל את מעמדה כלשון המאזניים, הצליחה להפיק זהב מכל אחד מחמשת מנדטיה.
אבל חוסר ההשפעה הוא בעיה קלה לעומת הנזק הממשי שמסבות לעיתים מפלגות קטנות לבוחריהן. זה נכון במידה חלקית למפלגות שנכנסות לכנסת אך לא מייצרות השפעה. מרצ ויחד, לדוגמה, הן מפלגות שלא מגדילות את מאגר הבוחרים של הגושים שבתוכם הן פועלות. לפיכך, הן מסכנות את האפשרות שהמפלגות המובילות בגושים יזכו במנדט להרכבת הממשלה, ולכן פוגעות בראש ובראשונה בגוש ובבוחריו.
אבל זה חמור יותר כשמדברים על אותן מפלגות שכלל וכלל לא עוברות את אחוז החסימה, והופכות את קולות בוחריהם לנתחים שנקרעים בין כל סיעות הבית. 269,519 קולות ניתנו בבחירות האחרונות למפלגות שלא עברו את אחוז החסימה (כמעט פי 2.5 מהנתון בבחירות שקדמו להן). הקולות האלו היו שווים לא פחות מתשעה מנדטים.
אלו מספרים אדירים. עוצמה לישראל הורידה לטמיון כמעט 67 אלף מצביעים. עם שלם של הרב אמסלם התקרבה ל-46 אלף קולות, ועלה ירוק – כמעט 45 אלף. הרעש הגדול שעוררה ארץ חדשה של אלדד יניב התברר כבלוף מוחלט, ובכל זאת - 28 אלף קולות. כך גם עשה הרב אמנון יצחק.
הקולות האלו נגרעו מהמפלגות שנחשבות לביתם הטבעי של אותם מצביעים. עוצמה לישראל, עם שלם ואמנון יצחק גרעו ביחד כ-141 אלף קולות שנחשבים ברובם למצביעי ימין – שווה ערך לכמעט חמישה מנדטים שהיו יכולים לסדר לנתניהו ממשלה נוחה יותר. עלה ירוק, ארץ חדשה, הירוקים ודע"ם היו שווים כ-88 אלף קולות (כשלושה מנדטים) שנגרעו ברובם מהשמאל ומהמרכז. בבחירות 2009, שבהן רוב המפלגות שלא עברו את אחוז החסימה השתייכו לשמאל ולמרכז (התנועה הירוקה עם מימד, הגמלאים, עלה ירוק, הירוקים, ישראל חזקה של אפרים סנה, דע"ם ועוד), הנזק לאותו גוש היה גדול אף יותר. בסופו של דבר, כולם הפסידו – הן המצביעים, שמצאו עצמם נטולי ייצוג והשפעה בכנסת, והן המפלגות שאיבדו את קולותיהם.
בקיצור, אל תבזבזו את הקול שלכם. מי שלא מצביע – משפיע, ומי שמצביע שלא בחוכמה – לא משפיע. אף אחד לא רוצה לגלות שגם אחרי הבחירות הוא נותר בגדר קול צף.