סקרי סוף השבוע, האחרונים במערכת הבחירות, התפרסמו, והשמאל חוגג. מה חוגג? בוכה מרוב אושר. החליפות נתפרות, תיקים מחולקים, חלומות על מחר חדש ובו הישראלים והאמריקאים והפלסטינים ישבו יחד ויעשנו נרגילה בגבולות 67' נראים קרובים מתמיד, שלא לדבר על אפס עניים קשישים תוך שנה, סייעת שלישית לכל גן ילדים ולמבורגיני לכל פועל.
ובאמת, איזו סיבה יש לא לחגוג? 24-26 מנדטים למחנה הציוני, רק 21-22 לליכוד, אם זה לא ניצחון, מה נקרא ניצחון?
עוד בבחירות:
- עדיין מתלבטים למי להצביע? השאלון שיעזור לכם להחליט
- בואו להרכיב בעצמכם את הקואליציה הבאה
- אנחנו יודעים ששכחתם את הבחירות הקודמות
ובכן, שמאלנים יקרים: לא. זה לא נקרא ניצחון. אילו הסקרים היו תוצאות האמת, ממשלת שמאל היא הדבר האחרון שיכול לקום. אני מצטער לנפץ לכם את האשליות. נכון, יש עוד זמן עד הבחירות, אולי אנשים ישנו את דעתם, אולי שיעור ההצבעה בשמאל ובימין יהיה שונה, אולי מפלגת "יחד" תרד מתחת לאחוז החסימה - ועדיין, נכון לכל הסקרים המתפרסמים, אין לכם שום סיבה לחגוג.
"לא צריך להיות גאון במתמטיקה כדי להבין ש-28 מנדטים זה יותר מ-27", אמרה ציפי לבני בבחירות 2009. זוכרים? "תמיד מטילים על הסיעה הגדולה", אמר אז מאיר שטרית. כל זה טוב ויפה, ובאמת קדימה קיבלה אז יותר מנדטים מהליכוד, ועדיין הפלא ופלא הוקמה קואליציית ימין, בלי קדימה. כעת מנסה ציפי לבני עם ראובן אדלר ידידה משכבר לעשות אותו טריק, כאילו שום לקח לא נלמד.
ובכן נכון, 26 זה יותר מ-22 (אם ניקח את הסקר הקיצוני ביותר), אבל לגודל המפלגה הגדולה - ומוזר שצריך לחזור ולחזור על זה כל הזמן - אין משמעות. לא מבחינת חוק יסוד: הכנסת, וגם לא מבחינת המסורת הפוליטית של ישראל, כפי שהודגם ממקרה קדימה. לפי אותו חוק, הנשיא מטיל את הרכבת הממשלה על אחד מחברי הכנסת לאחר התייעצות עם הסיעות. במילים אחרות, הוא צריך לבחור במועמד עם הסיכויים הטובים להקים קואליציה.
וכמו בחידות על אדם שצריך להעביר לצד השני של הנהר זאב, כבשה וכרוב, הרצוג עומד בפני קומבינציות בלתי אפשריות - אם נניח שלא יהיה שינוי משמעותי מן הסקרים האחרונים. לצורך הנוחות אשתמש בתחזיות של הבלוג "בטל ב-60", ואציג קואליציות אפשריות מן האפליקציה שלהם:
קואליציה טבעית מבחינתו תהיה עם מרצ ועם יש עתיד. אחר כך זה מסתבך: תמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת תיתן לו 56 מנדטים, כפסע מהשלטון - אך פסע אחד רחב מדי.
למה? משום שאריה דרעי הצהיר שימליץ על נתניהו ולא ישב בממשלת שמאל; כחלון הבהיר שלא ישב בממשלה שנתמכת בידי הרשימה המשותפת הלא-ציונית; יהדות התורה הבהירה פעם אחר פעם בצורה המפורשת ביותר שלא תשב עם יאיר לפיד; ומרצ וליברמן הודיעו הדדית שלא ישבו אחד עם השני. מי נשאר? אף אחד.
בואו נאתחל את המערכת: הרצוג עם לפיד, כחלון ומרצ:
את מי נצרף? ש"ס הרי הבהירה שתמליץ על נתניהו כאמור, והיא גם מתואמת עם יהדות התורה להיות גוש ממליצים אחד; יהדות התורה כאמור לא תשב עם לפיד; ישראל ביתנו לא תשב עם מרצ. שוב: נתקענו. או שאולי נחליף את מרצ בישראל ביתנו?
שוב אנחנו בברוך. מרצ לא תיכנס בגלל ישראל ביתנו, יהדות התורה לא תיכנס בגלל יש עתיד, וש"ס לא תיכנס אלא אם תשבור את ההבטחה שלה ליהדות התורה ולבוחרים שלה. אמנם על דרעי אי אפשר לסמוך, והוא יוכל לטעון שזו לא ממש ממשלת שמאל - עם מרצ והרשימה המשותפת בחוץ. אם כן זו קואליציה אפשרית, אבל האם השמאלנים יהיו מאושרים מקואליציה שכזו, גם שברירית וגם לא ממש שמאלנית?
את כל הדברים הללו ריבלין יראה. מה יקרה אילו ימליץ על נתניהו לראשות הממשלה?
הופס. קלי קלות. וגרו ש"ס עם יהדות התורה, וישראל ביתנו עם הבית היהודי תרבץ, ונתניהו נוהג בהן. כמובן, יכול להיות שהנשיא ישכנע את המפלגות ללכת לממשלת אחדות לאומית, לשינוי שיטת הממשל וכן הלאה. זו אופציה ריאלית, בפרט אם לבני תחליט שלא נחמד לה באופוזיציה ותערוק מהמחנה הציוני לטובת ג'ובים בקואליציית נתניהו (אגב שמעתם ממנה הכחשה לאפשרות כזו?).
נכון, זה לא שקואליציית שמאל היא דבר בלתי אפשרי. הבוחרים יכולים להחליט ברגע האחרון להגדיל את יש עתיד על חשבון כחלון ולהציל את אופציית הבלוק החוסם של השמאל-ערבים; יכול להיות גם ששיעורי ההצבעה הגבוהים בציבור הערבי יורידו את "יחד" או את ישראל ביתנו מתחת לאחוז החסימה. הרבה דברים יכולים להיות והמשחק עדיין פתוח, ולכן ברור שמבחינת הימין יש לעשות כל מאמץ כדי לעודד כמה שיותר הצבעה למפלגות גוש הימין. אבל חברים, קואליציית שמאל היא עדיין חלום רחוק. התסריט הסביר יותר יהיה שביום הבחירות נקום למציאות חדשה שבה שוב המפלגה הגדולה בכנסת זועמת על כך שמקימים קואליציה בלעדיה.